עמיר פרץ נפגש עם הורים שכולים. הוא הבטיח להם שעד יום העצמאות ייבחר שם למלחמה. קבלו תיקון: למבצע, ללוחמה או לכל משהו אחר שתרצו לקרוא למה שהלך שם. הכל - חוץ ממלחמה, כי אם מלחמה אז יש לזה גם משמעות עמוקה יותר. לא רק משמעות כלכלית, אלא משמעות תודעתית.
גם פרץ האזרח מבין שלמלחמה שמסתיימת בלי הכרעה אין שם מהותי, אבל מעדיף לעצום את עיניו. יש באמתחתו פתרון "יצירתי": מי שייתן שם למלחמה הוא לא הוא, ודאי שלא אולמרט ואפילו לא וינוגרד. בימים אלו ממש, בישר להורים השכולים, שוקדת ועדה, בראשות האלוף ישי בר, ראש ביה"ד הצבאי לערעורים, למצוא שם למה שהתרחש בצפון. בפניה שתי הצעות: הראשונה היא להכליל את כל ההרוגים בגבול הצפון, מסיום מלחמת שלום הגליל ב-1982 ועד לתום המלחמה, תחת הכותרת "המאבק בחיזבאללה", וההצעה השנייה היא לתת למלחמה שם ייחודי, כמו "מבצע שינוי" או שם אחר. נציגי המשפחות רתחו מזעם. "אם 33 ימי לחימה ו-117 הרוגים אינם מלחמה, מהי מלחמה", שאל דוד איינהורן, אביו של סמ"ר יונתן איינהורן ז"ל.
ההורים יכולים לזעוק עד מחר, העם יכול להגיד "מלחמת לבנון השנייה" כמה שרק ירצה, הכל ימשיכו לומר שעמיר לא מבין בגרוש בביטחון, אבל פרץ בשלו - ראש בקיר. הצילומים שלו בתרגיל החטיבתי של הצנחנים בגולן המחישו את זה יותר מכל. מצב בו מישהו מקבל לידיו משקפת ושוכח להסיר את הכיסוי יכול בהחלט להתפרש כטעות אנוש, אבל לא כאשר הצופה במשקפת ממשיך "לראות" גם באפילה ומתעקש ליצור יש מאין. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו. העיקר שיש לו אג'נדה, כך קוראים לזה היום. מאז שנבחר הוא מכריז השכם והערב על מדיניות אזרחית-חברתית. אבל סדר היום הלאומי כנראה לא מבין על מה הוא מדבר ובאיזה כוכב הוא חי. דברים שרואים מש(פ)ם לא רואים מכאן. אומנם נכון שהאחריות לכשלי המלחמה אינה מוטלת רק על כתפיו, אך גם בתקופת כהונתו כשר ביטחון הוא מעדיף להתעלם ממצב המלחמה ומצהיר "הצהרות שלום". כבר אמר החכם באדם כי עת מלחמה ועת שלום, אבל פרץ מבולבל ובמקום להילחם איפה שצריך מדבר כבר על ימות המשיח, כפי שהוא רואה אותם - במשקפת המכוסה.
בזה הוא אינו שונה מאולמרט שבעיניו הטרוטות הציג את חזונו - מדינה פלשתינית לצד ישראל. אם זה חזון אני צנצנת. פרץ ושאר החבורה אחוזי תזזית להגיב, להפריח מילים שאין מאחוריהם ממש. לא חזון, לא אג'נדה ולא בטיח. הם עסוקים בשרידות פוליטית גרידא. כך למשל יכול השומע מן הצד להבין בטעות השג של פרץ - שר רווחה חדש מטעם מפלגת העבודה. "הצלחנו להביא לכך", בישר אל מול המיקרופונים, אך מי שעקב ידע כי ה"הצלחנו" לא בדיוק שייך אליו, ופרץ למעשה ניכס לעצמו מהלך שנעשה מאחורי גבו. פוליטיקאי קטן.
אביגדור יצחקי דיבר בשבתרבות על משבר במנהיגות. אחר כך ניסה לתרץ שלא דיבר על אולמרט. לו, לשרון, לביבי, לברק ולשאר ראשי הממשלות אין כישורי הנהגה ראויים. היום מדברים על אנשים כמו בגין, בן-גוריון ואחרים כנפילים שהיו מצליחים אולי לחלץ את העם מן הבוץ בו הוא שקוע, אך שוכחים כי הנסיבות אז שונות מאלו של היום בכמה מובנים. ראשית, החברה הישראלית כיום שסועה וחצויה יותר מתמיד, יש בה מלחמת תרבות לא קלה, רמה גוברת של פשיעה והיא חוותה מצבים שגרמו לה לאבד את האמון בהנהגה. שנית, לא התקשורת אז כתקשורת היום. כלל לא בטוח שאם היו אותם מנהיגי עבר תחת זרקוריה של תקשורת נשכנית נוסח שנות האלפיים לא היינו מוצאים גם אצלם קופות של שרצים. איננו כנוצרים שכל מנהיגיהם נקיים מכל חטא ועוון, אך לפחות צריך לקחת כל מנהיג בפרופורציה. מנהיגות זו לא מילה שהתחילה מאתמול או מלפני 60-50 שנה. לעם הזה היו מנהיגים גדולים ומנהיגים קטנים. כך למשל נטבע בדברי ימי ישראל הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו", רוצה לומר: לא בכל דור תוכל למצוא מנהיגים טובים כמו פעם, אבל יותר מכך: בין המנהיג לדור קיימת התאמה, ואם אלו מנהיגיך ישראל, סימן שלכך אתה ראוי.
מלחמה יכולים לנהל מנהיגים אמיתיים, ולא כאלו שמטילים מורך בלב העם ומיטלטלים מאנה לאנה לפי כיוון הרוח. באין חזון ייפרע עם. וזה בדיוק מה שקרה במלחמה האחרונה בה הריבון נפקד והסתתר מאחורי אנשי הצבא, שעם כל הכבוד - ויש כבוד - הם הידיים והרגליים ולא הראש. לעם נמאס מהכיוון הלא ברור והלחץ הציבורי רק הולך וגובר. הוא אינו יוצא לרחובות לזעוק, כי הקריאה כבר נשמעת בכל שיחת חברים, ופועלת. למערכת נכנסים יותר ויותר אנשים ראויים. הקומץ שמכתים עשרות אלפי אנשים מסורים העושים מלאכתם נאמנה יפנה את מקומו. ייקח זמן, אבל גם זה יגיע. צריך אמונה בכוחות החיוביים של העם שיצליחו בסופו של דבר לגרש את ליקוי המאורות בצמרת השלטונית של ישראל. הנהגה חדשה תצמח מתוך כל ה"שאפלים" והתמרונים הפוליטיים. הריקבון יוביל להצמחה של הנהגה מזן אחר. לא סתם חיכינו 2000 שנה. האמינו, יום יבוא.