במאמר "משפח רמון", שפרסם פרופ' דניאל פרידמן ימים אחדים לפני מינויו לשר המשפטים, הוא ציין כי "אין בפסק הדין דבר היכול להפיג את הרושם השורר בציבור, כי איש מלבד רמון לא היה עומד לדין על פרשה מעין זו".
בפסק-הדין שבו רמון הורשע נדחתה, כזכור, טענת "הגנה מן הצדק" שרמון העלה, שבה הסתמך בין היתר על הפגמים בהתנהלות המשטרה והפרקליטות. בית המשפט דחה את הטענה, באומרו כי "הפגיעה בהגנת הנאשם לא היתה קיצונית ובוודאי לא 'שערורייתית'". בלי להביע עמדה בשאלה אם מכלול נסיבות עניינו של רמון הצדיקו את הרשעתו, הרי שיש מקום לביקורת על השימוש במקרה זה - כמו במקרים רבים אחרים - במבחן "השערורייתיות", שעליו מבוססת תורת ההגנה מן הצדק.
גם בית-הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שביטל לאחרונה כתבי אישום כנגד רשתות שיווק גדולות הפועלות בשבת, מאחר שקיבל את הטענה כי חוק שעות עבודה ומנוחה נאכף באופן סלקטיבי, התבסס על טענת ה"הגנה מן הצדק" שעניינה בהתנהגות פסולה של הרשות שיכולה להוביל לביטול כתב-האישום. טענה זו הועלתה פעמים רבות בעבר על-ידי עסקים שהוגשו נגדם כתבי אישום דומים, אך נדחתה באופן תדיר על-ידי בתי-הדין, משום שלא נמצא שמדובר "בהתנהגות נלוזה ושערורייתית של המדינה" או שהעסקים שהועמדו לדין נבחרו מטעמים פסולים ולא ענייניים.
יש לברך על פסיקתה האמיצה של השופטת אריאלה גילצר-כץ, שמנסה לשים קץ לתופעה הפסולה לפיה מגזרים שלמים חסינים מאכיפת החוק, דבר המהווה לא רק פגיעה בשוויון, אלא אף התערבות בתחרות החופשית ופגיעה כלכלית במעטים שהחוק נאכף כלפיהם. עם זאת, נדמה כי הגיעה העת לצמצם את השימוש במקרים של אכיפה פסולה בדוקטרינה האמריקנית של "הגנה מן הצדק", שלא נועדה לטפל ב"אכיפה סלקטיבית".
הגנה מן הצדק חלה במצב שבו התנהגותה של רשות שלטונית היתה כה חמורה ושערורייתית עד כי נוצר מחסום חוקתי מפני העמדה לדין. התנהגות כזאת אינה חייבת להתבטא בעצם העמדה לדין, אלא יכולה להתייחס גם להתנהגות מכוונת פסולה של המשטרה או הפרקליטות בניהול החקירה או המשפט. בית המשפט העליון קבע, כי הגנה זו תופעל במקרים חריגים ביותר. ואכן, המקרים שבהם התקבלה הטענה הם נדירים, כשבדרך כלל בתי-המשפט ציינו שהתנהגות רשויות האכיפה - הגם שהיא פסולה - אינה כה בלתי-נסבלת עד כדי שהיא מזעזעת את המצפון. גם בפסק-דין בודד, שבו צוין כי עשויות להיות גם נסיבות שאינן נובעות מזדון של הרשויות שיצדיקו הגנה מן הצדק, נכתב כי מקרים כאלה צפויים להיות נדירים ביותר.
לעומת זאת, תורת האכיפה הסלקטיבית מטפלת באכיפה שיסודה בהפעלה שלא כדין של שיקול-הדעת, באופן המביא להבחנה לא ראויה בין מקרים דומים. אכיפה כזו מקוממת משום שהיא פוגעת בשוויון ובציפיות הלגיטימיות של הציבור, אשר אינו למד על הדין מספרי החוקים אלא מהתנהגות רשויות האכיפה. באכיפה כזו יש לעיתים משום יישום רטרואקטיבי של החוק, והיא אף עלולה לגרום לפגיעות כלכליות ופגיעות בתחרות. כל אלה גורמים לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט.
לכן על בית המשפט להתוות קווים שעל-פיהם ייקבע מתי אכיפה חלקית מותרת הופכת לאכיפה סלקטיבית פסולה. אכיפה סלקטיבית עשויה להיפסל ללא קשר לכשרות המניעים של רשויות האכיפה, אלא בשל עצם התוצאה המפלה. אכן, אין זה סביר כי בעוד שמכל שאר רשויות המדינה נדרש לפעול בסבירות, הרי שמרשויות האכיפה יסתפקו בהתנהגות שאינה "שערורייתית". אכיפה סלקטיבית היא פוגענית גם כאשר מקורה בשרירות גרידא.
יש אפוא להבחין בין הגנה מן הצדק, המתייחסת להתנהגות פסולה שאינה נוגעת לעצם ההעמדה לדין ולכן השימוש בה חייב להיות מוגבל ומצומצם, לבין אכיפה סלקטיבית, המתייחסת לעצם אכיפת הדין, שהיחס כלפיה אינו צריך להיות שונה מהיחס כלפי כל פעולה שלטונית פגומה אחרת. היום, יותר מתמיד, על בתי-המשפט להבהיר כי האיסור על אכיפה סלקטיבית הוא מעיקרי הדין, ולא אך "מן הצדק".
