שר המשפטים דניאל פרידמן מנמק את הצעתו לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון בצורך להגדיר מחדש את היקף סמכות ההתערבות של בית המשפט בחקיקת הכנסת. לשיטתו, הגיעה העת כי המחוקק יטול על עצמו את מלאכת ההגדרה ולא ישאירה בידי השופטים. אפשר שמאחורי נימוקו הרשמי של פרידמן מסתתרת תחושה מתמשכת של אי נחת הנובעת מהיקף התערבותו של בית המשפט העליון בעניינים לא לו. במילים אחרות, פרידמן מנסה לקדם הצעת חוק שמטרתה לצמצם את האקטיביזם השיפוטי ואגב כך למנוע משופטי העליון לעסוק בנושאים הנתפשים כפוליטיים בעיקרם.
מבלי להיכנס לשאלה האם ניתן באמת לערוך דיכוטומיה ברורה בין תחומי המשפט לתחומי הפוליטיקה, ראוי לבחון את ההנחה לפיה בית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט גבוה לצדק) מתערב יתר על המידה בתחומי פעילותן של רשויות ממשל אחרות.
מובן כי הגשת עתירה היא תנאי בסיסי להתערבותו (האפשרית) של בית המשפט העליון בפעילות הרשויות. עד תחילת שנות ה-80 נאלצו מגישי העתירות לעבור את מחסום - "זכות העמידה", לפיו רק בעל אינטרס ישיר ואישי בנושא הנדון רשאי היה להציג את טיעוניו בפני בג"צ. החל מאמצע שנות ה-80 שונתה המגמה והוחלט להכיר ב"עותר הציבורי" כבעל זכות עמידה, בעיקר בנושאים עקרוניים הנוגעים לכלל הציבור.
ואומנם בזכות הרחבת זכות העמידה ובעקבות המהפכה החוקתית, שביססה את זכות בית המשפט לבטל חוקים בלתי חוקתיים, חל גידול משמעותי במספר העתירות. פרטים וקבוצות רבים אינם מהססים לפנות לבית המשפט העליון שנכון לשמוע את עתירותיהם. מצב זה מעצים, מטבע הדברים, את יכולת בית המשפט לבקר את הרשות המבצעת והמחוקקת.
דא עקא, כאשר בוחנים את היקף התערבותו המעשית של בית המשפט העליון מגלים כי הוא מגלה ריסון שיפוטי מפליג: מבין אלפי העתירות שמוגשות, מדי יום, נגד הרשות המבצעת מעטות בלבד מתקבלות. באשר למהפכה החוקתית מאז זו החלה בוטל מספר מצומצם ביותר של חוקים.
נראה אם כן, שיש מקום לבצע הבחנה ברורה בין 'מעורבות' – הבאה לידי ביטוי בהרחבת זכות הטיעון לכלל הציבור לבין 'התערבות' המולידה את ביטול מעשה הרשות.
אפשר שאימוץ הבחנה זו תוביל את שר המשפטים למסקנה כי האקטיביזם השיפוטי אינו אלא אגדה ישראלית.
סופו של דבר, נראה כי הצעת החוק שנועדה לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון מתפרצת לדלת פתוחה: הקרדיט שבוחרים תומכי ומתנגדי בג"צ להעניק לו מתבסס בעיקרו על תדמית שיפוטית, נטולת אחיזה במציאות.
