ההתדיינות הפוליטית-תקשורתית הנרחבת בעובדת היעדר שר במשרד הרווחה מחזקת את הדימוי המובן מאליו של משרד הרווחה כמשרד הדואג לקבוצות החלשות בחברה וכמי שאמון על פתרון מצוקות חברתיות-כלכליות. אך, לא רק שאין בדימוי זה ממש, ניתן אף לומר את ההיפך.
משרד הרווחה הוא זרוע של השלטון, על כל גווניו: עבודה, ליכוד, שס, מפד"ל, להבטחת המשכיותו. באמצעות שליטה במשרד זה יכולות המפלגות להציע משרות, קידום וכיוב' לקבוצות התומכות בהן. משרד הרווחה, מבחינת "אוכלוסיות היעד" שלו אינו רק מיותר הוא אף מזיק. הדוגמא הבולטת ביותר קשורה ל"אוכלוסיית הילדים במצוקה", שהיא גם האוכלוסיה הגדולה ביותר בין האוכלוסיות ה"מטופלות" של משרד הרווחה. התקציב שנוסף לרווחה לאחרונה "בזכות" מעורבותה של הגברת הראשונה, שהיא עובדת סוציאלית, הוא תקציב שיגדיל מאוד את אוכלוסיית הילדים המופנים למוסדות. מדובר באוכלוסיה שחלק גדול ממנה מועבר בכפייה למוסדות סגורים או כמעט סגורים. החוסים שם הופכים, בהכרח, ל"ילדי מוסדות", על כל המשתמע מכך, במקום להיות חלק מהמסגרות הנורמטיביות של מערכת החינוך והקהילה.
דוגמא נוספת היא סוגיית האלימות כלפי נשים. בעוד שאת העבודה האמיתית עם נשים מוכות עושים ארגוני הנשים, בתקציבים מזעריים, הקימו מנגנוני הרווחה מרכזים רבים לטיפול במניעת אלימות במשפחה. מספר המשרות לעובדים סוציאליים גדל מאוד, סיוע של ממש לנשים מוכות לא ניתן שם.
בסוף שנות ה-70, התבצע מהפך מרחיק לכת במדיניות הרווחה, ע"י ד"ר ישראל כץ, שמונה לשר הרווחה. העברת תשלומי הקצבאות נמסרה לביטוח הלאומי, והן הוקצו על בסיס קריטריונים אוניברסליים השווים לכל נפש. כץ הסביר אז לעובדים הסוציאליים המתוסכלים, שאיבדו בבת אחת מכוחם, שאין זה תפקידם לחלק כסף אלא "לטפל". ואכן, בהדרגה צמח מחדש כוחם של העובדים הסוציאליים, בעזרת כניסתם לתחומי טיפול מרובים ומגוונים, בזכות המנדט מרחיק הלכת שקיבלו להתערבות בחיי משפחות, ילדים, הורים, זקנים, נכים ועוד.
במשך כשלוש שנים, בראשית שנות ה-90, לא היה שר עבודה ורווחה וגם אני האמנתי אז, לתומי, כי שר רווחה מביא רווחה ולכן זה בלתי נסבל שאין שר. מאבק ציבורי, שלבושתי הייתי חלק ממנו, הביא למינויה של אורה נמיר לשרת העבודה והרווחה. כאשר הייתי יועצת שלה למדתי מקרוב עד כמה כוחו של שר רווחה אינו משמעותי ועד כמה הוא תלוי בפקידות הבכירה. את הפניות של הורים אומללים שילדיהם נלקחו מהם בזדון היא השיבה ריקם, כי לא היה בכוחה לעשות דבר מול פקידות הסעד. זבולון אורלב, פוליטיקאי משופשף, הבין היטב שנגד הפקידות הבכירה אסור לצאת. ואכן, עם כניסתו למשרד, מיהר לגנוז את דוח ועדת גילת, שדרש להקים אומבודסמן שיהווה גוף ביקורת על החלטות פקידי סעד בסוגיות של הוצאת ילדים.
כעת יש הזדמנות לבצע רפורמה חוזרת ברווחה: לבטל את הביורוקרטיה הענקית של המשרד, להעביר את התקציבים ישירות ליחידים הזכאים לסיוע. אם הם יחליטו שהם זקוקים לעזרת הפרופסיונלים, שיעשו זאת בעצמם (כפי, שאגב, מתחיל לקרות בנושא שכירת טיפול לזקנים). את הטיפול ב"אוכלוסיות במצוקה/נזקקות" יש להשאיר בידי הרשויות המקומיות, מתנס"ים, ארגונים וולונטריים (שאינם סמוכים לשולחן הממשלה) ומשרדי ממשלה כלליים, רלוונטיים.
