הנה גלוי וידוע כי ישנן ארבע דרגות לימוד ביהדות. הפשט והדרש, הרמז והסוד. כולן נבנות קומה על גבי קומה ומזככות, ומקרבות את האדם למטרה האחת לשמה נברא - השגת הבורא ית' וגילויו. ברם בניגוד למקובל דווקא הסוד מהווה הבסיס להבנה נכונה של כל יתר הדרגות, עד אשר מגיע האדם לדרגת הפשט – שהיא האמת המוחלטת. על כך כתב בעל הסולם ז"ל בהקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות:
"... אשר סדר ד' חלקי התורה, פרד"ס, לפי דעת ההמון כך הוא: מהתחלה יש להבין הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכל מבינים הסוד: אומנם מבואר, בסידור הגר"א ז"ל, שתחילת ההשגה מתחילה דווקא מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים: אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה. וזה למדנו במסכת תענית "זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה, נעשה לו סם מות".
לאור כל זאת לקראת ימי פורים הבאים עלינו לטובה, החלטתי לבאר בשפה פשוטה ונגישה את עניין חג הפורים לפי חכמת הנסתר.
פנימיות וחיצוניות "אמר רבי שמעון: אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עֵשָׂו, לָבָן וכדומה, כי אם כן, אפילו בזמן הזה, אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, עוד יותר יפים אפילו מהם, ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם דברים עליונים וסודות עליונים". (ספר ה"זוהר" ,פרשת ב"העלותך",אות נ"ח כתוב)
"אין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהעניינים." (הרב ראי"ה קוק, אגרות א', קסג')
ראשית עלי לבאר את עניין הפנימיות והחיצוניות של תפיסת הטקסט התנכי. אומנם הפנימיות לא מבטלת את החיצוניות, הן אף משלימות זו לזו, אך מאידך חייבים אנו להבדיל ביניהן הבדל נחרץ. כל מה שנכתב בתורה נביאים וכתובים בא להורות לנו את הדרך אל פנימיותנו, אל החלק אלוקה ממעל שבכל אדם ואדם, המבקש לשוב לתיקונו, לאיחוד השלם עם הבורא ית'.
כלל גדול הוא בתורת הסוד, כי אין עוד כוח מלבד רצון ההשפעה (הנתינה), וכנגדו רצון הקבלה. הבורא כמשפיע והנברא כמקבל. הרצון לקבל הוא מהות הנברא מתוקף תכונת הקבלה שטבע בו הקב"ה. טבע הנברא הנבדל בצורה תהומית מטבע הבורא גורם להסתר פנים ואי התגלות אלוקותו ית' לנבראיו וז"ש (עי' ערכין טו:) "אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם".
רק על-ידי יגיעה רבה יכול האדם להגיע להשתוות הצורה עם יוצרו. כאשר רוכש האדם את תכונת ההשפעה, עד שלא יכול עוד לקבל איזו הנאה מהבורא שלא על-מנת להשפיע לו בחזרה, מתגלה הבורא ית' בו. כפי שנאמר "ובכדי להגיע לדביקות ה', הוא צריך להגיע לידי השתוות הצורה, היינו "מה הוא רחום, אף אתה רחום". ואז הוא מתחיל להשתדל להגיע לידי השתוות הצורה, שהוא, שיהיו כל מעשיו בבחינת השפעה, שרק אז נעבר הצמצום וההסתר שיש בעולם, ממנו. ומתחיל להרגיש את הקדושה." (הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, עניין השפעה).
כל המתואר בתנ"ך קורה בתוככי האדם עצמו, כשלבי התפתחותו הרוחנית. הסיפור התנכי מתאר בדיוק נמרץ את מאזן הכוחות "החיוביים"- הרצונות שבאדם להדמות לבורא בתכונת ההשפעה, וכנגדם הכוחות "השליליים"- הרצונות לקבל על-מנת לקבל שבאדם, הרצון האגואיסטי.
על מה מדבר חג פורים? חג פורים מסמל את גילוי הסתר המציאות הרוחנית - גילוי האלוקות. מכאן נגזר השם מגילת אסתר. מצב זה מכונה בקבלה "גמר התיקון הכללי", בו כל האנושות עתידה לגלות את הבורא ית' ככתוב: "ולא ילמדו עוד איש אל אחיו ואיש אל רעהו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא). חודש אדר מסמל את ההתחדשות האחרונה בסדר המצבים הרוחניים של האדם בטרם יהיה ראוי לקבל את מלוא התענוג שלשמו נברא. על כן "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
בתוך פנימיותו של אדם המבקש לגלות את הבורא מתחולל מאבק עצום בין שני הכוחות הנזכרים לעיל, הרצון לקבל לטובת עצמו והרצון להשפיע לבורא. שני כוחות אלו באים לידי ביטוי במגילת אסתר בדמותם של מרדכי כרצון השפעה הזך והטהור ("מרי דכיא" בארמית) המבקש את הסגת הבורא ומאידך המן, הרצון האגואיסטי (עמלק – על-מנת לקבל) הקוטבי במהותו לכח ה"מרדכי".
כידוע לא מוזכר הקב"ה במגילה, אלא נוכחותו מורגשת בין השורות ככח המנהל את ה"מחזה". הבורא מתבטא באגדה בשני אופנים שונים. האחד הוא "מלך" והשני "אחשוורוש". שני כינויים אלו מעידים אך ורק על השוני שבתפיסת האדם את האלוקות. אין אנו יכולים להשיג את מהות הבורא ית', וכל הכינויים הניתנים לו הינם על דרך הרגשתנו אותו. לכן כאשר נתפסת פעולתו של ה' בעיני האדם כשלילית, משתמשת המגילה בכינוי "אחשוורוש" ולו הכינוי "מלך" מסמל את המלכות של האל על כל המציאות כולה.
אין לו לאדם שום אפשרות לעלות לדרגה עליונה כי אם על-ידי צירוף רצונותיו האגואיסטיים לרצונו להדבק בבורא. תפקיד זה של קישור בין רצונות על-מנת לקבל לבין הרצון על-מנת להשפיע של האדם, נושאת אסתר.
אחד הניגודים הפרדוקסאלים במגילה הוא הסמיכות של עניין הצלת המלך מיד הנוגשים בידי מרדכי, לגידולו של המן על-ידי המלך מייד לאחר מכן.
לרוב מתקשה האדם לראות את הבורא כעושה עימו חסד, וטובת ה"רע" שחווה, נסתר ממנו. אולם המגילה מלמדת אותנו כי דווקא הכוחות ה"רעים" הם המסייעים ביד האדם ונשלחים אליו מאותו מקור עליון, שהרי "אין עוד מלבדו". כך אנו רואים כי מתוקף התגברות הרצון האגואיסטי (גידולו של המן), הבורא מביא את מרדכי להתעוררות ודרישה להתעלות על גבי רצון זה אל דרגת גמר התיקון.
וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ... וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס, בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
"הסוס" מסמל את רצונו של האדם לקבל הנאה. כשמרדכי גובר על המן, הוא מקבל את השליטה על רצונו של האדם דהיינו "רוכב על הסוס".
אנו מצווים לשתות עד שלא נדע להבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". זהו מצב המציין את גמר התיקון של כל הרצונות. בנקודה זו האדם אינו זקוק יותר לבדיקות ובירורים ביחס לאופן השימוש ברצון שלו. האדם שהגיע למצב המתוקן אינו מבחין עוד בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".
"נס פורים" הוא התגלות כח הנתינה באדם שבזכותו צולח האדם את כל המכשולים העומדים בדרכו אל גמר התיקון. כל שנותר הוא לייחל ולבקש מהבורא ית' כי נגיע למצב זה במהרה בימינו ועל-ידי זה הנס, נזרז את התגלות אלוקותו ית' לנבראיו.
