בית הספר הלילי

המתנ"סים בארץ צריכים לעבור טלטלה אשר תאפשר למערכת החינוך הפורמלית להכפיף אותם לשירות החינוך במטרה לקדם את התלמידים הצעירים בבתי הספר היסודיים ואת המתבגרים בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות. כל זאת בלא לפגוע במטרתם היסודית של המתנ"סים להוות מרכזי תרבות לפעילות במסגרת החינוך הבלתי פורמלי. אחת הדרכים המתבקשות בימים אלה היא לגייס את המתנ"סים ואת תנועות הנוער ולשלב ידיים ביניהם לבין בתי הספר בישראל כדי לקדם את הרוח הקהילתית שבמרכזה שיפור ההישגים הלימודיים וצמצום הפערים. זו צריכה להיות המטרה ואין לכסותה בניסוחים אחרים, מעורפלים למדי. רעיון המרכז הקהילתי, המתנ"ס, התפתח במהלך החיפוש אחר דרכים חדשות להאיץ תהליכים חברתיים בקהילות מתפתחות ובאוכלוסיות חלשות. הרעיון קרם עור וגידים בשנת 1969, ביוזמת שר החינוך והתרבות דאז, זלמן ארן. וכך מגדירה החברה למתנ"סים את היעדים שלה: "המתנ"ס מהווה מוקד לפעילות קהילתית, חברתית ותרבותית לכלל היישוב. שערי המתנ"ס פתוחים מרבית שעות היום לכל שכבות האוכלוסיה ולכל הגילאים. הפעילות מגוונת, גמישה ומקיפה נושאים רבים, הכל בהתאם לצורכי התושבים ולרצונם, ותוך שיתופם בוועדות השונות הקובעות את פעילות המתנ"ס". במרבית המקומות בארץ המתנ"ס הוא כבר לא מוקד לפעילות קהילתית, חברתית ותרבותית טהורה אלא מוקד לעשיית כסף מחוגים אשר מאפשר להורים להותיר את הילדים תחת השגחה ותחת כסות של חוגים. בייביסיטר בתשלום. גם אותן "ועדות שונות הקובעות את פעילות המתנ"ס" הן במקרים רבים איוש של ג'ובים מתוך מטרה להיענות לגחמות ישוביות, לעיתים של ראשי הרשויות המקומיות אשר השפעתם על הנעשה במתנ"ס היא קריטית. תעשיית החוגים הפורחת מחטיאה את מטרות החינוך היסודיות של רוב ההורים הנכנעים לתרבות הרייטינג ולכוחות השוק החרושתיים אשר משעבדים אותם שעות רבות למקום העבודה ואת ילדיהם לחסותם של מפעילים חוגים שרבים מהם מסחריים וממוחסרים ומשרתים את תעשיית החלטורה הישראלית. נכון אומנם כי בחלק מהמתנ"סים בפריפריה (בעיקר) המתנ"ס מהווה מרכז קהילתי של ממש וזאת בהיעדר אלטרנטיבה אך במקומות רבים אחרים המתנ"ס כבר שכח את מהותו המרכזית.

מחלקות החינוך במתנ"סים יפעילו בתי ספר ליליים

כדי לאפשר דגם משופר של פעילות קהילתית אני מציע כאן להקים בכל אחד מהמתנ"סים בארץ מחלקת חינוך אשר תשתף פעולה עם בתי הספר באזור ותהיה למעשה כפופה להם פדגוגית. מחלקות חינוך אלה יפעילו בתי ספר ליליים, החל משעה 17:00 עד 22:00. אל בית הספר הלילי יגיעו תלמידים מכל שכבות הגיל ושם יקבלו שיעורי העשרה, שיעורי תגבור, הכנה למבחנים, העשרה בתחום השימוש במחשבים וכן שיעורים פרונטליים אשר מטרתם המוצהרת תהיה לשפר הישגים לימודיים בתחום החומר הנלמד בבית הספר הפורמלי. אין הכוונה להחליף את בית הספר של שעות הבוקר והצהריים אלא לתגברו ועל-ידי כך למנוע נשירה של תלמידים. מורים מקצועיים יעבדו בבתי ספר אלה ואולם עיקר כח ההוראה יהיו סטודנטים להוראה אשר יחוייבו ללמד במקום כחלק מחובות הלימודים שלהם במוסדות להשכלה גבוהה. מועצות המנהלים של בתי הספר הלילים הללו יהיו מורכבים ממנהלי בתי הספר הישוב והם אלה שיגדירו את הצרכים הפדגוגיים של הקהילה שאותה הם משרתים וכל זאת תמורת תוספת בשכר אשר תוגדר בהסכמי ההעסקה הקיבוציים. התקציב להפעלתו של בית הספר הלילי יגיע מהנהלת המתנ"ס, מהמועצות המקומיות וממשרד החינוך. היעד המרכזי של בתי הספר הליליים יהיה מניעת הנשירה הסמוייה והנשירה הגלוייה של התלמידים. לפיכך, הקב"ס (קצין הביקור הסדיר) של הישוב יהיה חבר במועצות המנהלים של בית הספר הלילי ויציב בפניו את היעדים של החזרתם ללימודים של הנושרים הגלויים ומניעת הנשירה הסמויה. ראוי לציין כי הוועדה המיוחדת של הכנסת לנושא הנשירה מבתי הספר בראשות ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי (2002) קבעה כבר כי חיזוק מערך השירותים הקהילתיים המיועד לטפל בבני-נוער נושרים, גלויים וסמויים הוא יעד מרכזי וכי יש לקיים התייחסות מיוחדת לצורכיהן של אוכלוסיות ייחודיות ששיעורי הנשירה הגלויה בהן גבוהה במיוחד - בני-נוער ערבים ועולים. אותה וועדה קבעה עוד: "על-רקע המחסור בשירותים בולטת בעיה מרכזית נוספת, הקשורה להתארגנות של השירותים ולשילוב ביניהם תוך ניצול יעיל של מכלול המשאבים העומדים לרשותם. כיום אין הסכמה לגבי תחומי השירות או על קבוצות האוכלוסיה הנמצאות באחריות כל אחד מהשירותים, ואף לא לגבי תחומי ואופני שיתוף הפעולה ביניהם. כתוצאה מכך מתעוררות הבעיות שלהלן: ברוב המקרים אין הגדרה של האחריות לריכוז כלל השירותים ברמת הילד - אין "כתובת" זמינה שאליה יכול כל ילד לפנות כדי קבל מענים משירותים שונים. העדר הלימה - לעתים מקבלים ילדים ובני-נוער שירות שאינו עונה על צורכיהם באופן מרבי; חוסר יעילות בהתארגנות המערכת - יש לעתים כפילות בפעילותם של גורמים שונים, ומצד שני יש ילדים ובני-נוער שנופלים בין הכיסאות".

שותף מרכזי בהפעלתו של בית הספר הלילי הן תנועות הנוער

בית הספר הלילי במתנ"ס (ולא בתחום בית הספר) הוא זה שיאפשר זאת. שותף מרכזי נוסף בהפעלתו של בית הספר הלילי הן תנועות הנוער אשר יכולות לפתוח באמצעות שותפות זו דף חדש בתולדותיהם וזאת על-ידי הכשרת צעירים מנהיגים אשר ישרתו את הקהילה לצידם של אותם סטודנטים ומורים מקצועיים אשר יעבדו בבית הספר הלילי. הקצאתם של משאבים כמו סביבות למידה נעימות, מחשבים ופינות למידה שבהן מתאפשר דיאלוג תלמיד-סטודנט חונך חיונית להצלחתה של התוכנית. דגם דומה לשיתוף פעולה שכזה עבד באזורי מצוקה בקווינסלנד. התוכנית, שזכתה לשם "דרכי מניעה", מומשה לראשונה ב-2002. מטרתה היתה ליצור אפשרויות להתפתחות חיובית של ילדים ומשפחותיהם ולעודד את ההשתתפות האזרחית של המשפחות, במטרה להפכן לאזרחים מועילים לקהילה. מטרה זו חשובה במיוחד בקהילה המתאפיינת ברמה גבוהה של בעיות חברתיות וכלכליות ובמקרים רבים של ההתנהגות בלתי חברתית מצד הנוער.אחד הדברים הייחודיים לתוכנית היה יצירת שותפות רחבה בין גורמים שונים, ביניהם: סוכנויות הרווחה, האוניברסיטה, בתי הספר, המיסיון, הקהילות האתניות, הקהילה המרכזית, ועוד. התוכנית התבססה על הגישה ההתפתחותית המבחינה בין שלבים שונים בחיים והרואה בנקודות המעבר בין השלבים השונים פוטנציאל מסוכן להתפתחות שלילית, במיוחד כאשר מדובר בילדים מאזורי מצוקה. אחד המעברים הקריטיים עבור ילדים אלה הוא שלב התחלת הלימודים, הכניסה לכיתה א'. לכן, הוחלט להתחיל ביישום התוכנית דווקא בקהילה המתאפיינת באחוז גבוה במיוחד של ילדים מרובי בעיות. היעד היה כל הילדים בגילאי 4 עד 6, באזור גיאוגרפי מוגדר, משפחותיהם, קהילותיהם והרשתות החברתיות המתאימות. ההצלחה היתה מוכחת. אין ספק כי המתנ"ס ירחיב את פניו כתוצאה מהדגם המוצע. גם תנועות הנוער יכולות לעבור "מתיחת פנים". הם ישתלבו בתפיסתה של כריסטיאן אוורינגאם אשר בספרה Social Justice and the Politics of Community (2003) קובעת כי תפיסת הקהילה צריכה להיות של ישות דינמית ומשתנה. לדידה, גבולות הקהילה נמצאים בתהליך מתמיד של בירור ושינוי דרך תהליכים חברתיים-פוליטיים. על מובילי הקהילה לשאול את עצמם על היחס שבין הקהילות שלהם לקריטריון של צדק חברתי ועל הדברים אשר משתפים את חברי הקהילה ומבדילים בינם לבין העולם החיצוני. על-פי אותה תפיסה אין לראות בקהילה רק מקום של מחאה משותפת אלא של בניית ערכים ומטרות משותפים. לנושאים הללו מוקדש הפרק הראשון של ספרה, אשר מערער את יסודות השיח של שקיעת הקהילה. הספר מתרכז בתהליך כינון הקהילות באמצעות תהליכים פוליטיים. המחברת קובעת כי למושג הקהילה אין משמעות קבועה. משמעותו נוצרת דרך השיח הדומיננטי אשר מכונן את המדיניות הציבורית. נראטיב השקיעה הקהילתית תואם את ההסתכלות המודרנית על שינוי חברתי, אשר מייחסת לחברה כיוון התפתחות לינארי של קידמה או של תגובה לקידמה. לעומת זאת, הגישה שבה נוקטת המחברת (הגישה הפוסט-סטרוקטוראליסטית) מתרכזת בפעילות הקבוצות ביצירת קהילות חדשות באמצעות שתתפות בשיח דומיננטי של החברה. החינוך והאינטרס המשותף של קידום הצעירים ומשיכתם אל השכלה טובה יכול להיות גורם המכונן את פעילות השיח הקהילתית. הצעתי זו מבוססת על הגישה הקומוניטריאנית פרוגרסיבית וגישת ההעצמה כפי שבאה לידי ביטוי במאמרה של הת'ר פרייזר[1] . לפי גישה זו, מושג הקהילה מסמן אפשרות זמנית של קבוצה זו או אחרת להשתמש במשאבים ולהגיע להחלטות על-מנת לטפל בבעיות חברתיות וסביבתיות. על-פי גישה זו יש חשיבות יוצאת דופן לצדק החברתי. עם זאת, הדגש מושם על רפורמות ולא על שינוי מערכתי. התפקיד האידיאלי של הממשלה הוא לתמוך בהסדרים חברתיים באמצעות יישום צדק חברתי. בדרך כלל, תומכי גישה זו נשענים על האוסף האקלקטי של הרעיונות אשר נוצרו על-ידי גישות כמו הומניזם ליברלי, פמיניזם סביבתי, פוסט-מודרניזם ופוסט-קולוניאליזם. עבודה קהילתית משמעה קביעת מדיניות ותוכניות שבהן יש ביטוי גם לצרכים החברתיים, גם לדאגה לשמירה על הסביבה וגם תרומה למאבק באי-צדק חברתי. כמו כן, תשומת לב רבה מופנית לתופעת ההבדלים התרבותיים ולמדיניות ההדרה. האוריינטציה הכללית של הפרדיגמה היא שוויונית, דמוקרטית וכוללת. בהתייחסות לשותפות קהילתית יש חשיבות מיוחדת לתהליכי ההעצמה אשר אמורים ליצור תחושת שייכות, לעודד אזרחות פעילה ולאפשר לקבוצות קהילתיות לפעול במידה רבה של עצמאות. הפעלת דגם בית הספר הלילי יכולה לתרום לכך.