ארץ המחסומים

בצמוד למחסום חווארה עובדים טרקטורים במרץ. הנשים במחסום מספרות שבקרוב אמור לקום שם טרמינל ענק למעבר סטרילי של פלשתינים, ללא מגע אדם. "למה באמצע השטח?", הן שואלות. "למה במרחק של 35 ק"מ מהגבול? למה לבזבז מיליוני שקלים על מעבר שבלאו הכי מתישהו יפורק?". הן מספרות שסגן שר הביטחון, אפרים סנה, שוחח איתן. "זה עניין ביטחוני", אמר להן. מול הסברים כאלה קשה להתמודד. "מה ביטחוני במחסום?", הן תוהות. "רק במקרים בודדים היו הברחות מטענים במחסומים. רוב ההברחות נעשות בשטחים שמחוץ למחסום. מדוע צריך מחסום בין שכם לבין הכפרים הסמוכים לו? מדוע פלשתינים צריכים להמתין שעות בשביל ללכת לרופא או לבית הספר?". "צריך לומר את האמת - המחסומים נועדו לשמירה על מתנחלים, לגיוס משת"פים ולהפעלת לחץ על האוכלוסיה הפלשתינית", הן אומרות. "חיילים וקצינים רבים מודים בזה בפנינו. הפלשתינים יודעים מה מצפה להם במחסום ולכן הם לא עוזבים את הבית. כל צעד שהם עושים טעון אישורים, התרים ומסמכים. פשוט נמאס להם מההשפלה. אנשים לא פוגשים בני משפחה במשך שנים. אירועים משפחתיים אינם מתקיימים בגלל זה". משם אנחנו ממשיכים למחסומים בית איבא וענבתא. גם שם השקט מקפיא. לא ברור עדיין מה מבהיל יותר - תנועה ערה של מאות מכוניות ואנשים המעוכבים שעות ארוכות במחסומים או הקיפאון המוחלט, היעדר התנועה. ברור לגמרי שכולם נצורים בשכם וממתינים לצאת משם - לרופא, לקניות, לשוק, לבקר בני משפחה, לפעמים לחזור הביתה. למחסום בית איבא מגיעה נערה בת 19 עם אחיה בן ה-14 ואחיותיה הקטנות. האח בן ה-14 שכח את תעודת הלידה שלו בבית, ובלי הוריו, הוא אינו יכול לעבור את המחסום, ולכן הוא חוזר חזרה לשכם. לא תמיד הן יכולות לעזור, נשות מחסום ווטש. למעשה, ברוב המקרים הן לא יכולות לסייע. "אבל אנחנו משפיעות. יש לנוכחות שלנו השפעה על החיילים הצעירים שם", הן אומרות. "החיילים גם הם קורבנות של המצב". בין לבין תמי מקבלת שיחות טלפון. פה היכו ועצרו כמה פלשתינים, ושם השתלטו על בית באמצע הלילה. היא מנסה לסייע עד כמה שניתן - מתקשרת למח"טים, למג"דים. את כולם היא מכירה.

המחסום הראשון שאליו אנחנו מגיעים הוא מחסום חווארה, שליד שכם. חווארה הוא המחסום הגדול ביותר בשטחים ועוברים בו בממוצע למעלה מ-6,000 איש ביום. לפעמים קשה לתפוס שבמרחק של כחצי שעה נסיעה מתל אביב נמצא עולם אחר, עולם עני, מיואש, מובס. ליד המחסום עומדים עשרות נהגי מוניות חסרי תעסוקה וממתינים. מרבית העיר שכם חסומה. אין יוצא ואין בא. צה"ל בפנים ואין לדעת מתי זה ייגמר. בינתיים, הם ממתינים. פה ושם מגיעים סטודנטים שמצליחים לצאת מהעיר הנצורה ואם יתמזל מזלם של הנהגים, הם יצליחו למלא את המונית שלהם בארבעה-חמישה סטודנטים ויסיעו אותם מרחק של 10 דקות לכפרים בסביבה. אולי יצליחו להרוויח 50 ש"ח. ביום טוב אולי 100 ש"ח. עימאד, אחד מנהגי המוניות, מספר לי עד כמה המצב קשה. הם ממתינים וממתינים שעות על גבי שעות ואיש לא בא. "העבודה שלנו מבוססת על שכם. היא המרכז", הוא מספר. "במקרה הטוב אני ארוויח 100 ש"ח. מתוך זה אצטרך למלא דלק במונית, לקנות אוכל לי ולמשפחה, כך שאני לא ממש מרוויח", הוא אומר. מבחינת החיילים במחסום, מדובר באחד הימים הרגועים שהם חוו. העיר שכם בעוצר והם, לשמחתם, מחוסרי עבודה. פרט לכמה מכוניות פה ושם, ומספר מועט של אנשים שהצליחו לצאת מהעיר, אין עבודה. נשות מחסום ווטש עומדות ומתעדות הכול. כמות החיילים הנמצאים במחסום, התדירות שבה עוברים הפלשתינים, מהירות המעבר, אורך התורים של האנשים ושל המכוניות. על כל מחסום יוצא דוח מפורט. החיילות והחיילים במחסום אינם אוהבים את נשות מחסום ווטש. הם רואים בהן משת"פיות. הנשים, נדמה, רגילות להקנטות. הן מצטטות משפטים קבועים שאומרים להם החיילים. "אתן דואגות רק למחבלים" הוא אחד מהם. קשה להן, לנשות ווטש, עם התדמית הזו של "שונאות החיילים" ו"אוהבות הערבים". הן לא אוהבות איש ולא שונאות איש. על שני דברים הן מסכימות, כל 400 המתנדבות בארגון: יש להיאבק בכיבוש ולשמור על צלם אנוש של חיילי ושוטרי המחסומים. אחד הפלשתינים נבהל מכך שהחיילים אינם מכניסים את אשתו והוא מרים מעט את הקול. "למה אתם לא מכניסים אותה? היא כל יום עוברת", הוא אומר לחיילים. פניו של קצין צעיר בדרגת סגן-משנה מאדימות. "תוריד את הקול", הוא דורש. "למה אתם לא מכניסים אותה?", ממשיך הפלשתיני. הקצין מתרגז. "אתה ממשיך לצעוק? אין בעיה. אתה לא עובר", הוא זורק לעברו בזעם והולך הצידה לעיסוקיו. הפלשתיני נשאר חסר אונים, ממתין לתשובה. במקרה כזה נכנסות נשות מחסום ווטש לפעולה. כנראה שהיעדרה של נוכחות גברית משפיעה על החיילים ועל השוטרים במחסומים. יש משהו עדין ואסרטיבי גם יחד בנוכחות הזו, שלהן. השקט, מסתבר, חודר הרבה יותר עמוק מרעש וצלצולים.

מדובר ב-400 נשים. מדי יום, פעמיים ביום, הן יוצאות למחסומים המפוזרים בגדה - מג'נין ועד חברון. הן עומדות ומתעדות הכל. מנסות להכיל את המראות הקשים. מנסות להקל עד כמה שאפשר על סבלם של הפלשתינים. הן עונדות תג שעליו כתוב בעברית, ערבית ואנגלית "לא למחסומים, נשים למען זכויות אדם". בשנת 2001 נוסד הארגון. טווח הגילאים רחב. במסגרת הארגון פועלות נשים צעירות בנות 25 ועד לסבתות בנות 70. המבוגרת מכולן היא גם המפורסמת מכולן. זוהי דליה גולומב, בת 79, גרושתו של איש מפא"י, אשר ידלין, בתו של מפקד ההגנה, אליהו גולומב, ואחייניתו של ראש הממשלה השני, משה שרת. "נמאס היה לנו לשבת בבית ולקטר", תמי ורעיה מספרות. מדי שבוע הן חוזרת כשלבן מלא במועקה ובתסכול. "לפעמים קשה נפשית לחזור ולנסוע מדי שבוע למחסומים", הן אומרות. "אבל אנחנו ממשיכות ונוסעות. במקום לקטר, אנחנו נוסעות". זהו לא סיפור על טובים ורעים. החיילים אינם הרעים והפלשתינים אינם הטובים. זהו סיפור על זכויות אדם, על כבוד עצמי, על הזכות לחיים נורמליים. במרחק של חצי שעה מתל אביב נמצא עולם אחר, עולם שבו פחית קולה עולה שקל אחד, שנהג מונית מרוויח במקרה הטוב 70 ש"ח ליום, ושזקנים צריכים להמתין במחסום ולקבל אישור מחייל בן 18 כדי ללכת לבדיקה רפואית בכפר המרוחק כעשר דקות מהעיר. מי שלא ביקר במחסום, כנראה אינו יודע במה באמת מדובר. זהו לא סיפור על טוב ורע, על שחור ולבן, על שמאל וימין, על פרץ ואולמרט. זהו סיפור על היגיון, על חוסר היגיון, על קיבעון, על מוסכמות יסוד ועל שבירת מוסכמות יסוד. ואולי בכלל זהו סיפור על כוחן של נשים. השעה היא שעת בין-ערביים ואנו נוסעים בכבישים בין הרי השומרון היפים והירוקים. יום נוסף הסתיים ונשות מחסום ווטש שבות לביתן בתל אביב. הנוף מדהים, הצמחייה עוצרת נשימה והאוויר צלול כמו מי מעיין. השקיעה צהובה-אדומה ומרהיבה ביופייה. אנחנו עוברים את המחסום לכיוון ישראל ונהיה חשוך. נהיה חשוך מאוד.