על ההבדלים בתפישת העולם של בני שני המינים, כבר נאמר ונכתב למכביר. אבל כאן אני רוצה להצביע על ההבדלים שבין גברים לנשים, ביחס לחוויית הלידה שלהם.
סוג של "מעבדה" - שבה ההבדלים הללו משתקפים במלוא עוצמתם, מתרחש אצלנו במרכז, בכל פעם שמתקיים מפגש לאחר לידה, של זוגות שהשתתפו בקורס הכנה ללידה.
הזוגות מתאספים כרגיל בהתרגשות ובשמחה ל"פגישת המחזור", כשכל אחד משוויץ ומשווה את "אוצרו" הרך לזה של האחר. הם מחליפים רשמים ומשווים מחירים, למשל: של עגלות וחיתולים, של תכשירים להפגת כאבי בטן מגזים או של מוצרי תינוקות אחרים ולאחר שנרגעים מההתרגשות הראשונית, כולם יושבים במעגל וכל זוג מספר את חווית הלידה שלו.
הוא מספר את סיפורו והיא מספרת את שלה - אותו זוג, אותה לידה ו... חוויה אחרת לגמרי. מה זה? מה קורה פה? לא הייתם באותה לידה?
והתופעה חוזרת על עצמה שוב ושוב, כשסיפור לידה אופייני יכול להתנהל לא פעם בערך כך:
הוא אומר שהיה קטסטרופה. בעיקר הוא כועס על הצוות, שלא נכנס בזמן, שלא הסביר ולא הדריך, שלא שם לב להאטה בדופק, על זה שאמרו לאשתו ללחוץ ויצאו מהחדר, כשהוא נשאר לבדו אחראי למה שמתרחש.
לא, הוא לא מספר עד כמה היה בעצם חסר אונים ושבקושי נשם, אבל הוא ראה אותה חיוורת, שוקעת אל תוך עצמה ורק התפלל שהכול ייגמר בשלום.
היא אומרת שבכלל לא היה כל כך נורא ושהיא כבר שכחה את הכאבים. מספרת איך התרכזה בלנשום ולנשוף כמו שצריך, על הרגע שבו החליטה על אפידורל, שלטובתו ויתרה על תואר כבוד בגבורה. איך נכנס הרופא והסביר שאין ברירה ושצריך לסיים את הלידה בואקום או בניתוח קיסרי ואיך קיבלה והבינה שזה לטובת תינוקה. אין לה בכלל טענות כלפי הצוות, להיפך, בעיניה הם היו נפלאים.
הוא מתערב כדי לתאר אותה כ"גיבורה, שרק בזמן הלידה גיליתי איזה כוחות יש בה, כוחות שבכלל לא הכרתי ולא ידעתי שיכולים להיות לה", והיא מביטה בו בחיוך ואומרת: "בלעדייך לא הייתי יכולה לעשות את זה, אתה הרי נתת לי את הכוחות..."
לאחר שמיעת אין ספור סיפורי לידה והתבוננות על אלפי זוגות במהלך הלידה, אני רוצה להציע הסבר פשוט לסיבה ממנה נובעים ההבדלים הדרמטיים בין סיפורי היולדת לבין התיאורים של מי שליווה אותה בלידה - זווית הראיה שלהם באמת שונה לחלוטין. זה שהם שהו ביחד באותו חדר בזמן הלידה, לא אומר שהם גם חוו את אותה חוויה.
האישה נמצאת כול כולה בתוך החוויה. יותר ויותר היא שוקעת אל תוך בועה המאפשרת לה להתנתק מהחוץ "ולעשות את עבודתה". משהו מעמעם ומטשטש את חושיה. היא פחות רואה ופחות מרוכזת בשמיעה ובכלל מחפשת פחות קשר עם "העולם החיצוני" וככל שהיא נמצאת בתוך בועתה, כך "מנגנון הלידה עובד לטובתה".
לעומת זאת, אצל הגבר הצופה מהצד, "מחוץ לבועה", המצב הפוך. הוא דווקא נהיה ערני יותר, חושיו מתחדדים, הוא רואה אותה כואבת, את העוויות על פניה ואת צבע עורה המשתנה. הוא שומע את קולות ודפיקות המוניטור, את האנחות שלה ואת דיבורי הצוות שמסביב. הוא גבר "שרוצה נתונים, כאן ועכשיו", אבל הצוות נכנס ויוצא ולא כל כך מתפנה לספק לו אותם. הוא רגיל לקחת אחריות ומרגיש שגם עכשיו הוא אחראי "על האירוע", אבל במקום ובנסיבות שמעולם לא התנסה בהם.
ואכן בנסיבות כאלה, מה הפלא שהוא מרגיש חסר אונים? אבל בעיקר, למה אין זה מפתיע שהוא רואה וקולט את מהלך הלידה אחרת? אחרת מהיולדת עצמה ובדרך כלל באופן חמור וטראומטי הרבה יותר ממנה, כנראה שגם הרבה יותר ממה שבאמת היה...
חדר לידה איננו מקום שקל להימצא בו. כדאי ליולדת ולבן זוגה להתכונן, ככל שניתן, למה שצפוי ואף עלול להתרחש בו. אבל גם אם החוויה תהייה שונה ואחרת, גם אם אתה רואה בעוד שאת מרגישה, בעיקר חשוב להיות בו - ביחד.
שתהייה לכם לידה וחוויה נפלאה.
