לפני למעלה מעשרים שנה זה היה מקום עבודתי, ביתי השני. לשם, למערכת מעריב, הובאתי על-ידי מורי ורבי בתחום העיתונות שלום רוזנפלד, ומשם נלקחתי כעבור 15 שנה על-ידי יצחק שמיר כדי להיות יועצו של ראש הממשלה לתקשורת פוליטית. שניהם, רוזנפלד ושמיר, הם היום בני למעלה מתשעים שנה ולדאבון הלב אינם שרויים בבריאות טובה.
מעריב שלי היה עיתון מוביל, עיתון שעבדו בו גדולי העיתונות הכתובה, עיתון שעדיין נעשה בדפוס עופרת. עיתון - שרבים הגעגועים אליו, אל העבודה בצילם ולצידם של אישים כמו אריה דיסנצ'יק, משה ז"ק, שמואל שניצר, שמואל גלאי, נחמן בן-עמי, יהושע ביצור, נחמיה בן אברהם, יוסי ולטר, משה לרר, אורי דן - שאינם עוד עימנו, וכמובן עוד רבים וטובים שחיים עד 120 ויש בהם שעודם יוצרים, כלומר כותבים, ורועים בשדות אחרים.
מדוע אני מספר על כך? כי למרות מרחק השנים, מעריב עדיין קרוב ללבי, איכפת לי ממנו, חשוב לי ולעולם התקשורת שיוסיף ויתקיים כעיתון מוביל, כאיזון לעיתון המתחרה, שיתן "פאיט" טוב ל"ידיעות" הטוב ממנו. איך עושים זאת? פשוט מאוד - כפי שעשו אבות העיתון ומוביליו בעשורים הראשונים לקיומו: במסירת מידע אמין ומדוייק, בהבאת סקופים, בפירסום ידיעות בלעדיות וכמובן בעריכה מקצועית ומוקפדת.
מעריב כיום ניצב לא רק מול מתחרים בתקשורת המודפסת אלא גם ובעיקר בעיתונות האלקטרונית, הרדיו, הטלוויזיה וכמובן האינטרנט על שלל ערוצי החדשות שלו. דבר זה מחייב את העיתון להתעלות על עצמו - אפילו על ימיו הטובים כשהיה "הנפוץ ביותר" עם עיתונאיו רבי המוניטין דאז. האם נעשה מאמץ זה עם דור העורכים והכותבים החדש? אין ספק שהמאמץ נעשה, אך הדרך לעתים מוטעית.
הנה לפני כמה שבועות קראנו את הכותרת הראשית בת שתי המלים: "יום הדין". במה דברים אמורים? פרצה מלחמה גורלית? קרה איזה אסון נוראי? בתקופה שלי במעריב כותרת כזו, ועוד באותיות שנקראו אז "חיים-צר 48", עשויות עץ ולא עופרת, היתה שמורה אך ורק להתרחשות יוצאת-דופן במיוחד ורבת חשיבות מאין כמוה.
מה האירוע הדרמטי שזכה הפעם במעריב לנוסח זה בן שתי מלים בלבד ובגודל כזה בראש העמוד הראשון? - פסק הדין שהיה צפוי אותו בוקר ל...חיים רמון. כן, זה היה בלי ספק יום דין לחיים רמון, הפוליטיקאי השדוף, שבו הושם קץ לקרייירה הפוליטית שלו, אבל מה לכך ולחשיבות ההיסטרית שהיקנו לידיעה הצפויה עורכי החדשות של אותו לילה?
תמהיל ידיעות מוזר או קחו את העמוד הראשון של גיליון מעריב מיום ו' (2.3.07). הביטו בתמהיל הידיעות המופיעות בו. צריך להודות כי יש בו שני סקופים: סיפור "התואר השני" של השר בוים וסיפור התלונה נגד השחקן רמי הויברגר. שניהם אכן מקומם בעמוד הראשון. "שאפו" לעיתון ולכתביו. אבל שימו לב ממה עוד היה מורכב העמוד הראשון: הקטטה של ח"כ יורם מרציאנו, מעצר בנו של השחקן יהודה ברקן, גרסת אולמרט למסמך המינויים שלו ו...חג פורים שיוצא לדרך.
אז נכון השחיתויות בצמרת הן היום באופנה - אבל כלום זה מה שמשקף את חיינו המאויימים, את הסכנות הממשיות האורבות לביטחוננו ולעתידנו? לשם השוואה ניטול את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות מאותו יום ו'. הכותרת הראשית אומרת: "החשש: סוריה מצטיידת בטילי נ"ט מתקדמים". אז נכון - זהו הסקופ הנגדי של העיתון המתחרה, ומפליא הדבר שלמעריב לא היה מידע זה ממערכת הביטחון, אבל כלום אפשר להתעלם לחלוטין - ולא רק בעמוד הראשון - מהנושאים הקיומיים באמת? האם דבר לא התרחש בתחום זה ב-24 השעות שקדמו לבוקר יום ו'?
אכן, התקשורת בכללותה ומעריב בפרט, מלעיטים אותנו לבלי סוף, בהגזמה ומעבר לכל פרופורציה עיתונאית ראוייה, בסיפורי שחיתות, רכילות, בידור וכיו"ב, תוך הרדמת קהל הקוראים והמעטת ערך הסיפור הראשי של הימים הללו והבאים - ה"צונאמי" המלחמתי ההולך ומתגבה אי שם באוקיאנוס השנאה האיסלאמי-ערבי האנטי-ישראלי, ועלול להתנפץ על חופינו בעתיד הלא רחוק. כיצד אפוא אפשר להתעלם כמעט לחלוטין מהנושאים המדיניים והביטחוניים, ממה שקורה בדמשק, בעזה, בטהרן ובעולם כולו?
אולמרט מבקר במצודת זאב גם בדייקנות אין מעריב מצטיין הצטיינות יתרה. בגיליון יום ה' שעבר הופיעה הידיעה הבאה בעמוד 3: "לראשונה מאז שעזב לקדימה - אולמרט ביקר במצודת זאב". וכך נאמר בגוף הידיעה: "אתמול, לראשונה מאז שהיפנה עורף לליכוד, חזר אולמרט למעוז התנועה - מצודת זאב. אולמרט נענה להזמנת מכון זאב ז'בוטינסקי, על שם המנהיג האידיאולוגי של התנועה, הממוקם במרתפי מצודת זאב בתל אביב"...
ידיעה זו כמוה ככתיבת נח בשבע שגיאות. כאשר התפרסמה - טרם ביקר ראש הממשלה במכון ז'בוטינסקי. הביקור יצא אל הפועל רק ביום ה' בבוקר ולא ביום ד'. המכון ממוקם לא באילו מרתפים אפלים, כי אם בקומה א' של הבניין ומכיל את אחד הארכיוניים הציוניים החשובים ביותר ואת המוזיאון ההיסטורי החדיש מן היפים ביותר כיום בכל רחבי המדינה. הידיעה שימשה פלטפורמה למי שהדליף אותה ואולי היטעה את הכותבת, כדי לתקוף פוליטית את אולמרט, תקיפה שלא היתה במקומה.
מי שבאמת מכיר ודבק במורשת ז'בוטינסקי, חייב להכיר בכך שז'בוטינסקי היה בראש וראשונה ציוני ממלכתי-לאומי, והמכון הנושא את שמו ועוסק בהפצת מורשתו, פועל כמוסד מורשתי-ממלכתי. גם אם ראש הממשלה היה מ"העבודה", היה זה ראוי בהחלט להזמינו לביקור. אגב, אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הראשון אשר בעת כהונתו מבקר במכון ז'בוטינסקי. קדם לו רק הנשיא יצחק בן-צבי (ממפא"י!) שביקר בעת כהונתו במכון. לא מצאתי על כך ביקורת כלשהי מחוגי תנועת החרות דאז.
העיתונאית החתומה על הידיעה לא טרחה להרים טלפון למכון ז'בוטינסקי, שם בוודאי היו מעמידים אותה על האמת ומונעים ממנה לפרסם ידיעה שגוייה ומגמתית. יתר על כן, היא היתה מקבלת למחרת מידע שהוא לא פחות חשוב מהתקפת יו"ר הליכוד העולמי על אולמרט, ובה הבשורה על השלמת הרכבתה של המועצה הציבורית לחוק ז'בוטינסקי, על דברים שנשא מנהיג "קדימה" בזכות המורשת הז'בוטינסקאית, על הצפייה שלו בשני מיצגים היסטוריים, ולבסוף דברי התפעלותו מן העותק הראשון של הספר בן 900 עמ', שערך והוציא לאור בשבוע שעבר מכון ז'בוטינסקי: "כתבי זאב ז'בוטינסקי - ביבליוגרפיה".
אבל מה לסיפורי ז'בוטינסקי ולמעללי מרציאנו? מה למעריב ולדיוק בעובדות?
