בימים האחרונים חזינו בעימות בין המוסד לאמ"ן בסוגייה הסורית. עיקר הניגודים היו בהערכת העמדה הסורית והתבונה בניסיון להגיע להסדר. החשיבות העיקרית היא בשקיפות החדשה בהערכות מודיעין. אולם ישנה גם חשיבות נוספת לאו דווקא חיובית והיא, כי הבסיס לפלוגתא בין שתי ההערכות אינה פרי הערכה נטולת פניות, אובייקטיבית ככל האפשר של תמונת המודיעין אלא פרי של תפיסות עולם מנוגדות.
באמירה זו מוצנעת טענה נגדית, לפיה אין זה הגיוני כי המוסד הוא עיר מקלט למעריכים בעלי תפיסה נוקשה, בעוד שאמ"ן הוא מבצרם של מעריכים פתוחים יותר לגישושים דיפלומטיים. אכן אין זה הגיוני. אולם, ידיד ותיק, איש מודיעין בכיר ביותר, בעל מניות פלטינה בהתרעה לקקראת מלחמת יום כיפור קבע אמירה שאין חזקה הימנה: "במודיעין - ההיררכיה קובעת את ההערכה". יש מקום לחשש שכך הדבר גם הפעם.
המוסד שטוען כי אין זה הזמן לחתור להסדר, מצדיק זאת בהערכה שאין סכנת מלחמה ואין כל צורך להזדרז. לעומתו, אמ"ן טוען שיש למצות כל סיכוי להסדר ובצדק, מסביר שהסביבה משתנה לרעתנו ועדיף לנוע היום ולא להמתין למצב עניינים גרוע יותר. שני הארגונים רואים את שני חלקיה של הכוס - המלא והריק. נראה שעדיין יש מה ללמוד מהעבר. סאדאת, אומנם החליט לצאת למלחמה שנה שלמה לפני מלחמת יום כיפור. אולם במקביל חיזק את מאמציו להגיע להסדר חלקי, הסדר ביניים, או הסדר מלא עם ישראל.
קיסינג'ר עצמו מספר על פגישות חוזרות ונשנות עם איסמעיל, היועץ לביטחון לאומי של סאדאת, אך כל ההצעות כולל אלו של רוג'רס ויארינג נידחו על הסף ע"י ממשלת גולדה מאיר. הצעות טובות יותר מהסכם השלום העומד על מכונו קרוב ל-30 שנים. ייתכן מאוד כי אנו, בסרובנו, בניענוע ראשנו לשלילה. היינו גורם מרכזי למלחמה הארורה ההיא.
ייתכן כי אנו נמצאים בתהליך דומה. סוריה איננה חד-משמעית בכיווני המדיניות שלה. מבחינתה היא חייבת להתחזק צבאית כדי להחזיר לעצמה יכולת התקפית. אולם נוכח ההתנפלות שלנו על לבנון, היא חייבת לרכוש כושר הרתעה ומגננה מול כוונותינו ההתקפיות לכאורה. ברם סוריה חוששת מאוד מתוצאותיה של מלחמה, מבידודה המדיני והכלכלי, ומידה הארוכה של ארה"ב. לכן היא מנסה במקביל להושיט את ידה למשא-ומתן עם ישראל.
כפי שכולנו יודעים, הדילמה אינה רק רצון הדדי של ישראל וסוריה. ארה"ב, במסגרת המדיניות הגלובלית והאזורית שלה מעוניינת למשיך בבידוד סוריה ואינה מאשרת לנו לפתוח ביוזמה מדינית. לעניות דעתם של פרשנים לא מעטים, מדיניות זאת שגויה ונובעת מתפיסת העולם השמרנית-כוחנית של אלו המתגוררים בבית הלבן באופן זמני. אפשר לצפות כי בבסוף שנת 2008 יתחלפו הדיירים ותשתנה המדיניות.
הסכם עם סוריה שונה מאוד מההסכמים הקודמים עם מצרים וירדן. בעוד שהם היו דו-צדדיים בשיתוף ארה"ב, הרי הסכם עתידי עם סוריה הוא יותר מורכב. הוא כולל את כל הזירה הצפונית-מזרחית של ישראל. האינטרסים הסוריים ברורים למדי. הם כוללים את החזרת רמת-הגולן, בעיקר כאקט של כבוד לאומי, ולכך אפשר למצוא פיתרון. סוריה זקוקה לסיוע כלכלי נמרץ ולהסרת מחסומי חרם בינלאומי. המשק הגלובלי שמחפש שווקים חדשים אמור לתת מענה מהיר לכך, בלוויית סיוע כלכלי של האו"ם, הבנק העולמי, ארה"ב והאיחוד האירופי. אינטרס חיוני נוסף הוא חיזוק השליטה העלאווית בשלטון. ואסור לשכוח את הרצון להסיר את צילה המאיים של חקירת רצח חרירי ראש ממשלת לבנון. אומנם ההנהגה הסורית חוששת מהיפתחות לעולם המערבי אך גם היא חוששת מהצונמי השיעי שמאיים עליה מאירן ומהחיזבאללה גם יחד.
ישנם אינטרסים בסיסיים משותפים לארה"ב ולישראל בהקשר של הבעיה הסורית: סגירת עוד מקום מקלט ועמדת זינוק לטרור הבינלאומי, סגירת הגבול הסורי בפני טרור אנטי אמריקני בעירק, בידוד נוסף של אירן, בידוד החיזבאללה והשכנת שקט בלבנון, ועיקור פוטנציאל העימות בין סוריה לטורקיה. לכן, אפשר לשכנע את ארה"ב לשנות את מדיניותה, כפי ששכנע אותה אריק שרון לתמוך בהינתקות.
כלומר, הסדר רב-לאומי שיכלול את ישראל, סוריה, כל המדינות המקיפות אותה, וניטרול אגוני הטרור, הוא אינטרס חיוני של כל המעורבים. רוב רובן של מדינות ערב תומך בהסדר מסוג זה. לא סוריה, לא ארה"ב הן המונעות תחילתם של גישושים אינטנסיביים בכל ערוץ אפשרי. ישראל היא המדינה שבה תלוי עתידו של האזור, במידה רבה אם כי לא מוחלטת. משא-ומתן עם סוריה משמעותו שקורבנות מלחמת לבנון לא נפלו לשווא. אומץ אינו מתבטא רק ביציאה למלחמה, אומץ מתבטא גם במהלכים נועזים לשלום.
