פוזיטיביזם משמעו היכולת להעלות טיעונים אמיתיים אשר עומדים גם במבחן האימות האמפירי. כלומר, שניתן להפריכם או לקבלם ע"י ניסוי. פוזיטיביזם חברתי הוא השאיפה לוודאות מרבית ולגילויה של מערכת חוקים טבעיים, שתבטל את השרירותיות, שעליה מבוססים המודלים הקודמים של החברה. פוזיטיביזם הינו זרם רעיוני שמקורו במאה ה-18 ושיוצג על-ידי הפילוסופים קומט וסן-סימון. הפוזיטיביזם המוקדם היה פוזיטיביזם ביקורתי, קומט קרא לו "תצפיות במקום מחשבות". כללי ה"אמת" ו"השקר" ייקבעו, על בסיס מדעי של דיאלוג אמפירי עם הטבע. בהמשך, יש לומר, נעלמה הביקורת-העצמית הזו.
למה זה מעניין אותי? במדעי החברה, שהתבססו על הפוזיטיביזם החברתי, יש פרדוקס פנימי מובנה. מצד אחד מכירים מדעי החברה בכך, שכל סדר חברתי כונן על-ידי בני אדם; מן הצד האחר הם מתייחסים אל הסדר החברתי כאל עובדה נתונה. צורת ההתייחסות השנייה יכולה לטעון שקיים "סדר טבעי" כלשהו, שהרציונאליות מייצגת אותו; אבל אם כל סדר חברתי כונן על-ידי בני-אדם הרי שאף סדר איננו "טבעי". כולם מבוססים על הסכמה חברתית זו או אחרת, ולפיכך הם שרירותיים, חלק ממשא-ומתן, כוחני, בדרך כלל.
עמדה זו המוליכה אותנו ליחסיות חברתית, נדחתה על-ידי הפוזיטיביזם החברתי, שהיה מבוסס על רעיון הקדמה. מדעי הניהול, הכלכלה ועוד ענפים פוזיטיביסטיים אחרים, לא נטשו את המנטרה של "הסדר הטבעי". לגביהם, "טבעיותו" של הסדר התבטאה בצורך בתכנון מראש, הדורש בנייה לוגית ומודעת של מוסדות וארגונים חברתיים.
הרציונליזם המדעי של תקופת ההשכלה, שניסתה לנסח אידיאולוגיה המבוססת (לפחות בחלקה) על ערכים של שוויון, הגינות, צדק, אחווה וחופש, אשר יעניקו (לפחות לכאורה) מקום מרכזי לאדם. הוחלף אפוא במתודה הפוזיטיביסטית. זאת התמקדה באמצעים ובשיטות של תכנון חברתי, תוך סטייה הדרגתית מן הצדדים הערכיים אשר הובילו את העשייה המדעית בראשית דרכה. חילופי משמעות היסטוריים אלה מאפשרים להבין כיצד נוצרה הפרדה מלאכותית ושרירותית בין העשייה המדעית על כל כלליה, לבין היעדר הקונספציה לגבי השימוש בתוצריה.
הבחנתו של מקס ובר בין רציונאליות ערכית, אשר יכולה להיות פילוסופית, מוסרית, דתית או פוליטית, לבין רציונאליות אינסטרומנטאלית (מתודולוגית וטכנית), מדגימה ומכוננת את הפיצול האידיאולוגי הזה. הבחנה זאת הכשירה את הקרקע, להפקעתה של הרציונאליות הערכית מידי המדע. כאשר המדע אינו מוגדר עוד כבעל הסמכות המוסרית והערכית לדון בשאלות קיומיות של חיים ומוות ובשאלות פילוסופיות לגבי טבע האדם. המדע על-פי ובר, לא נועד כדי לענות על שאלות אלה. ההתמקדות במתודה הרציונאלית על חשבון מהותה, באמצעים במקום במטרות הסופיות, הביאה לשמירה קפדנית ועיקשת על חופש המתודה ועל עיקרון האובייקטיביות והניטראליות, גם אם תוצאות העשייה המדעית היו הרות אסון.
בשלב זה כדאי שנבדיל בין שלושה סוגים של רציונאליות:
רציונאליות מדעית: תפיסת עולם שהתפתחה בתקופת ההשכלה וראתה במדע, בניגוד לדת או למטפיסיקה, מכשיר להבנה אמפירית של העולם והאדם.
רציונאליות קונסטרוקטיבית: יישומה של תפישת העולם המדעית, על-ידי הפילוסופים החברתיים של המאה ה-18. רציונאליות זו נועדה לא רק לצורך תיאור המציאות הקיימת, אלא גם לתכנונה ולהשגתה של המציאות הרצויה. ניתן לכנותה "בסיס למתודה של סדר חברתי".
רציונאליות אינסטרומנטאלית: זו עוסקת בהוצאתה לפועל של הרציונאליות הקונסטרוקטיבית. היא מתרגמת אותה לפרטים וטכניקות של ביורוקרטיה, ארגון, ניהול רישום, מעקב ופיקוח.
האמונה הפוזיטיביסטית בסדר הרצוי, הצמיחה אפוא את הרציונאליות הקונסטרוקטיבית. או כפי שכינה אותה הכלכלן האוסטרי פרידריך הייק. לפי ניסוחו, הרציונאליות הקונסטרוקטיבית מניחה כי יש לבנות את המוסדות החברתיים באופן מודע ומכוון, תוך הישענות על חשיבתו הסביבתית והלוגית של האדם. הרציונאליות הקונסטרוקטיבית מכפיפה את בני-האדם למסגרת (הקודמת להם) המאורגנת על-פי עיקרון "תבונה" אחד משותף. דוגמה בולטת לרציונאליות קונסטרוקטיבית היא הצעתו של סן-סימון, "לארגן את משאביה של החברה, על-מנת לכוון את פעולתה לקראת מטרה מזוהה ומשותפת."
לטענתו של סן-סימון: החברה כולה מבוססת על התיעוש. התעשיה היא ההבטחה לקיומה של החברה, המקור היחיד לעושר ולשגשוג. התנאים המתאימים ביותר לקיומה של התעשיה, הם לפיכך התנאים לקיומה של החברה. זוהי בו-בזמן גם נקודת המוצא וגם המטרה." במאמר מוסגר נעיר, כי יש כלכלנים כיום, החולקים על עמדתו של סן-סימון כי התעשיה היא המקור היחיד לשגשוג. הם מצביעים על כך שהטבע והחברה, מבצעים תפקודים כלכלים רבים וחיוניים: הורים שמגדלים ילדים, נהרות מטהרים ומעבירים מים, יערות מספקים חמצן או אנשים אדיבים ששמים לב אם פרצו לדירתך. ניתן לראות את ערכם הכלכלי של גורמים אלה, כשהם נפגעים ויש צורך לשלם על תחליפים להם: בקבוקי מים המינרלים, אומנת לילד, שוטרים או תרופות למחלות שנגרמו עקב זיהום. כל אלה הם עדים לתפקיד הכלכלי העצום של החברה והסביבה.
יצרנות, בתור עיקרון התעשייתי החשוב ביותר, זוהתה על-ידי הסן-סימוניסטים גם כעיקרון החברתי החשוב ביותר. היא הפכה לאמת-המידה להתנהגות נכונה ולא נכונה, ליופי ולכיעור, לטוב ולרע. התעשיינים, שבידיהם הכוח להגדיל את הייצור, הם המרכיב החשוב ביותר בכל חברה ויש להעביר לידיהם את הפיקוח על הסדר החברתי והשליטה בו.
הסן- סימוניסטים היו אפוא הפילוסופים הראשונים של מושג הארגון. הם ראו בארגון התעשייתי מודל לשימוש מדעי בעבודה וידע למען ייצורו של עושר. יתר על כן, הארגון נתפס בעיניהם כמקור לקדמה ולאחדות אנושית. הרציונאליות הקונסטרוקטיבית נתפסה כהגשמתה של התבונה.
תכנון הוא סוג של רציונאל הסוציולוג רלף דרנדרוף גורס כי "תכנון" הוא סוג של רציונאליות קונסטרוקטיבית. התכנון מניח כי דינאמיקה של שוק-חופשי מובילה לתוהו ובוהו; לכן נחוץ לתכנן את השוק, כפי שנחוץ תכנון של החברה כולה. לגיטימציה זאת של הרציונאליות הקונסטרוקטיבית, מקובלת על דעתם של כלכלנים, פוליטיקאים וכמובן אנשי ארגון מאז המאה ה-19. הרציונאליות הקונסטרוקטיבית, אפוא, התבטאה בקבלתה של אידיאולוגיית "היד המתערבת".
בשם הרציונאליות הקונסטרוקטיבית הוצדקו ומומנו תכנון מוקדם והקמת תאגידים כלכליים שהפכו למונופולים. בהדגשתם והקצנתם של מנגנוני הפיקוח הארגוני והחברתי, המוצדקים על-ידי הרציונאליות הקונסטרוקטיבית בא לידי ביטוי הסוג השלישי של הרציונאליות: הרציונאליות האינסטרומנטאלית. זהו סוג הרציונאליות הרחוק ביותר ממקורותיה הרעיוניים.
קבורת הרגשות והולדת המפלצת במונחיהם של הפילוסופים הניאו-מרקסיסטים מאסכולת פרנקפורט, מושג התבונה המקורי הופך לרציונאליות אינסטרומנטאלית כאשר נעדרת ממנו ביקורת עצמית ותפיסה כוללנית, וכל משמעותו מתמצה בשימוש אפקטיבי באמצעים לשם השגת מטרה מסוימת.
כפי שכותב מקס הורקהיימר, אחד הפילוסופים של אסכולת פרנקפורט: "התבונה...הפכה להיות אמצעי אינטלקטואלי לתיאום, ויעילותה תלויה בשימוש מתודי ובסילוקם של כל הגורמים הלא-אינטלקטואלים, כמו רגשות". הורקהיימר, וכמוהו גם אחרים, ראה בפשיזם את גולת הכותרת של הסכנה הטמונה ברציונאליות האינסטרומנטאלית.
מושג התבונה האינסטרומנטאלית מקביל למושגים של הרציונאליות האינסטרומנטלית, הרציונאליות הפורמאלית ומשגי הקדמה-מודרנה(מודרניזציה) אצל ובר וקרל מנהיים. משמעותו: יכולת חישוב, יעילות, היעדר יחסים אישיים וצמצום הרציונאליות להיבטיה הטכניים. הרציונאליות הפורמאלית והתבונה האינסטרומנטאלית הפכו לאחד מאמצעי השליטה החשובים בעולם הארגוני ובכלכלה המודרנית בכללותה.
ההסבר הנובע מתפיסותיו של מקס ובר כי העוולות של הניצול והדיכוי המעמדי, העוולות של הקולוניאליזם והפונדמנטליזם לסוגיו, שבוצעו תחת שלטונו של הקפיטליזם הן רק תוצאה אפשרית אחת של הקדמה - קרי הרציונאליות האינסטרומנטאלית לפי ובר - מהווה בו-זמנית הן את התוצאה של הגישה הזו כמו גם הניסיון להסתיר מן הציבור את האמת על היות תופעות אלה תוצאה של ניתוק סוגי הרציונאליות השונים - כלומר ניתוק הרציונאלית האינסטרומנטאלית מזו המדעית והקונסטרוקטיבית, והוא מהווה כמובן גם ניסיון להעלים מן הציבור את העובדות הללו. לכן בפעם הבאה שתשמעו ביטוי כמו "זה מקדם", "זה מודרני", "זה רציונאלי" או "תהיה הגיוני" האם תזכרו את ההבדלים בין סוגי התבונה, הרציונאליזם והמודרנה השונים?
ואף על-פי נוח תנוח לפני 400 שנה שלחה הכנסייה הקתולית את האינקוויזיציה הקדושה אל גלילאו, כדי לשנות את דעתו בכל הנוגע למערכת היחסים בין כדור הארץ והשמש. אחרי שמונה עשר ימים מתישים של חקירה הסכים גלילאו להודות בפומבי שהרהורי הכפירה ההליו - צנטריים שלו, בטעות יסודם. הוא גם הבטיח לא לערער יותר על פרשנותה של הכנסייה לכתבי הקודש. אותה אומה שממנה יצא גלילאו הצמיחה גם את הכלכלן האיטלקי פיירו סרפה. ב-1960 פירסם סרפה ספר קצר, שבו הציג אלמנט ביקורתי פרי פיתוחו, ושתיארתי בפרוטרוט בכתבתי על המיתוס של הפריון השולי של ההון, ושכוון כנגד אחד מעמודי התווך של התיאוריה הכלכלית הניאו-קלאסית. את מכת המוות הסופית הנחית סרפה על הדוקטרינה הניאו-קלאסית הזו, כאשר הוציא ספר קטן בן 99 עמודים, ‘ייצור סחורות באמצעות סחורות’, ובו הוכיח באופן מתמטי כי ‘כמות הון’ הינה קטגוריה פיקטיבית ושקרית.
כאשר נאלצו הניאו קלסיקאיים בתקופה יותר מאוחרת, להודות בתבוסתם בעקבות ביקורתו של סיירפה, טען סמאולסון שתיאורית ההון והייצור הניאו-קלאסית איננה אמת מדעית אלא משל (Parable) שיכול להעיד על אמיתות. הוא הודה במאמר שלא ניתן להגן על תפיסת ההון של קלארק בכלים לוגיים או אמפיריים, אך עם זאת, צריך להסתכל על תפיסה זו כעל מעשייה שימושית שיכולה "להדגים את האמת".
פול סמואלסון, אפיפיור התיאולוגיה הכלכלית של המאה העשרים, נאלץ להודות, אם כן, בפה מלא, שתיאורית ההון ותיאורית פונקצית הייצור הניאו-קלאסיות אינן מהוות אמת מדעית: אך הוא מיהר להוסיף כי מדובר ב’משלים’ (parables) שיועדו להדגים את המציאות. עוד תיאולוג בכנסיית ההון של הפולחן הניאו-קלאסי ובשירותיה, פרוגסון, בחר ניסוח "מדעי" שונה: מאחר שהתיאוריה הניאו-קלאסית מבוססת "על ‘הדבר’ הזה הקרוי הון..." ומאחר שתיאוריה זו אינה ניתנת להוכחה, הרי שאימוצה הוא "..עניין של אמונה..." (Ferguson 1969; pp xvii-xviii).
בייקון, גלילאו, דקארט ואבות אחרים של המדע, התהפכו בקברם גם כאשר פרגוסון, כלכלן מוביל נוסף, הסכים עם סמואלסון וכתב: "... מסורת של כלכלנים רבים מספור, פיתחה את הגרסה המודרנית של התיאוריה הניאו-קלאסית הפשוטה - ‘סיפור הפיות הניאו-קלאסי של ג’יי. בי. קלארק’. כמובן שגרסאות משוכללות של התיאוריה עשויות להתגבש. אך הגרסה הפשוטה מספקת את המשלים הפשוטים שעל פיהם אנו מבססים הרבה מהבנתנו את עולם הכלכלה האמיתי. משלים אלה מספקים לנו את הקשר בין ספירת הייצור והשוק ומבססות את כל תאוריית המחירים המיקרו-כלכלית, שהיא כמובן, לב ליבה של התיאוריה הניאו-קלאסית."
אולם האירוע שתואר פה לא גרע דבר ממעמדו של סמואלסון בממסד הכלכלי האקדמי, כי מה שמגדיר את המעמד הזה היא לא הקרבה לאמת המדעית ולחשיבה הרציונאלית, אלא המיקום ברשת הכוח הפוליטית. אם סמואלסון היה מקבל את הביקורת של סרפה, ונוטש את התיאוריה הניאו-קלאסית, דווקא אז היה מאבד ממעמדו, וכוהן נאמן יותר היה תופס את מקומו. זהו מחיר שכמעט איש אינו מוכן לשלם. החלופה המקובלת יותר היא רציונליזציה בכל מחיר, לעיתים קרובות בלתי מודעת לעצמה, של דרך הפעולה שמבטיחה הישרדות.
זו הנקודה בה מגלה הכוח את פניו כמעצבו האמיתי של הידע והחשיבה הרציונאלית. בהיפוך למה שנהוג לחשוב, הכוח הוא שמכתיב את המסקנות הפוליטיות המבוקשת, ובכפוף לכך, תרים אנשי המדע אחר התיאוריה שתניב אותה. הכוח הרי קובע מה יתפרסם, מה יעורר דיון ציבורי, אילו תפיסות יקודמו, אילו מחקרים ימומנו ובאילו נושאים העיסוק ידעך מחוסר עניין עד לשכחה מוחלטת. אם לבורגנות - הכוח הפוליטי שנטל את ההגמוניה מאצולת ימי הביניים - לא היה אינטרס בתגליות של גלילאו, במדע ובחשיבה ביקורתית ורציונאלית כצורת ארגון הידע, אפשר שעד היום היינו חושבים שהשמש מקיפה את כדור הארץ.
