אחד הסודות הגדולים בפרשתנו הוא סוד האמור למשה: "וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג). רבים הפירושים והדרושים שנכתבו על פסוק זה, ברם כל הכתוב לא יכול לגלות את מלוא הרז שבדברי אלוקים אלו, כי מי יוכל לתפוס את מהותו ית'. אלא שידוע כי כל הנאמר בתורה מדבר על עולמו הפנימי של האדם, "היות שכל אדם הוא עולם קטן", כמו שכתוב בדברי הזה"ק.
תחילה אבאר מהו הקשר שבין הבורא לנברא, או במילים אחרות: מהי תכלית הבריאה ומטרתה. חשוב שנבין כי אין לאדם שום השגה בבורא ית' כלל. כל מסקנות שיכול האדם להסיק הן על סמך מעשי הקב"ה ולא מעצם מהותו, כפי שנאמר "ממעשיך הכרנוך". ואפילו דרך מעשיו האדם אינו יכול להגיע אל מהותו ית', אלא לפרש את המעשים בהתאם לעולמו הפנימי, לאופיו, להשפעת סביבתו, לחמשת חושיו. על כן תמיד תהיה כל מסקנת האדם, על הנעשה עמו או סביבו, סובייקטיבית ולא מוחלטת.
ביארו לנו חז"ל כי מטרת הבריאה כולה הייתה ליהנות לנבראים. ומתוקף רצון הבורא להשפיע שפע רב וטוב אין סופי לנבראיו, טבע בנו את הרצון לקבל זה השפע. והבן זאת לפי משל החותמת והחתימה, שזו תואמת לזו רק בהפכיות צורתה. אם כן הרצון להשפיע והרצון לקבל הם שני הכוחות הפועלים בעולם.
אולם בעקבות נבדלות הרצונות (הצורות) של הבורא והנברא נסתר האלוקים מן האדם וכן נתן כלל כי הדרך בה יכול האדם להתקרב לאלוקיו היא דרך השתוות הצורה עמו, דהיינו רכישת רצון ההשפעה בדומה לבורא.
וכדי לפתח בתוכו את הטבע השני, טבע הנתינה המנוגד לטבעו העיקרי, צריך האדם להשקיע יגיעה רבה ולדרוש מה' שיגלה לו את כל מידת קלקולו האישי, ויצרוף בו את הרע כפי שנאמר "הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (ב"ר פמ"ד).
ועוד מבארים לנו חכמינו כי ישנם שתי דרכים בהן מתקדם האדם בדרכו הרוחנית להשגת הבורא.
בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מן הדעת. כי על-אף שהשכל מבקש לדעת לשם-מה צריך האדם לעבוד את הבורא, מאלץ האדם את עצמו להתקדם ברוחניות כנגד הדרישה הזו.
והבחינה השנייה היא בחינת ליבא, שהיא הרצון לקבל, אותו צריך האדם לתקן. וכאשר מחליט האדם כי יעבוד את הבורא על-מנת להשפיע ולא על-מנת לקבל איזה שכר או הנאה כל שהיא, או משום פחד מהעונש, מתחיל לחוש את מהות הרע שבתוכו, בו נבדל מה'.
אולם עד מהרה מגלה האדם כי דרך ההשגה הרוחנית אינה כדרך השגה גשמית כל שהיא. הרי בגשמיות על-אף שמשיג האדם את מבוקשו טיפין טיפין, מרגיש כי הוא קרב למטרתו. ולא זאת דרכו של הבורא לקרב אליו את הנבראים, כי התקדמות רוחנית נבנית על-ידי עליות ונפילות רבות. ועל כך נאמר: "לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי" (ישעיהו נ"ה). תחילה מסיעים לאדם על-ידי התעוררות מלמעלה ומביאים אותו לתחושת השלמות והדבקות עם הבורא ית'. באותם הרגעים נראה כי הכל הבל הבלים והעיקר הוא הדבקות בבורא. אלא שאז מגלים לאדם מידת קלקולו, ועל-ידי כך חש כי שוב שוקע אל תוך החושך והסתר הפנים. מתוך מצב זה מתעוררת באדם זעקה גדולה. ואילו היה מגלה הבורא לאדם את כל מידת קלקולו בבת אחת, הרי מייד היה בורח מן המערכה בחושבו כי קטן מלעמוד כנגד הטבע שטבע בו הקב"ה. לכן מגלים לו את טבעו מעט מעט עד שרואה שיעורו האמיתי ואז נזקק לעזרתו של ה'.
והוא שכתוב "וראית את אחורי", שבחינת "אחוריים" היא תחושת ההסתר של הבורא מן הנברא, כאשר מתגלה לנברא מידת הבדלו מן הבורא. דווקא במצבים של "אחוריים" האדם זוכה להתקדמות מתוך יגיעתו.
כתוב בפרשת ואתחנן "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים". פסוק זה מתקשר אף כן לענייננו. כאשר חש האדם את עצמו בירידה, דהיינו שכח "אומות העולם" – רצונות האגואיסטיים של האדם מרובים ושולטים על "ישר-אל" שבו, המבקש להתגלות הבורא, דווקא אז על-ידי כך שמתגלה הרע שבאדם ועל-ידי זעקתו, בוחר בו הקב"ה ומסייע לו, ומעבירו לדרגה הבאה.
ואם תשאל מדוע אין חושק ה' באדם בזמן עלייתו, דהיינו בבחינת ה"פנים", הרי התשובה פשוטה, כי אז לא חסר לאדם דבר ואינו מבקש את הבורא אלא נהנה מאהבתו. והוא מה שנקרא "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי". כי מתוך מצב זה לא יזכה האדם להתקדמות רוחנית.
יוצא מכל הנזכר לעיל, כי אין לאדם ליפול ברוחו כאשר נמצא במצב הסתר הפנים - "אחוריים", אלא דווקא אז לתת את מלוא יגיעתו, ולזעוק לבורא ית' שיושיענו ומתוך כך מגיע להתעלות – "תחיית המתים". ועל זה דרשו חז"ל, "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ורשעים יכשלו בה". לכן לא לברוח מהמערכה!
המאמר מבוסס על מאמרו של הרב ברוך שלום אשלג, מתוך ספרו שלבי הסולם, מאמר מהו "וראית את אחורי ופני לא יראו", בעבודה.
