המבקר שבלע את הספין

אולמרט לא התעמת רק עם לינדנשטראוס השבוע. בישיבת הממשלה שוב התפרצה האיבה הישנה בין ראש הממשלה ושר הביטחון, הפעם תוך חילופי צעקות זה על זה והטחת האשמות הדדיות. פרץ רצה את זכות הדיבור בדיון על משבר הרשויות המקומיות. אולמרט היסה אותו ואמר כי הדברים אינם נוגעים אליו. פרץ רתח מזעם וצעק על ראש הממשלה שהוא לא שליט יחיד במדינה. ראש הממשלה אמר לשר הביטחון שהממשלה היא לא וועד עובדים והכריז על הפסקת ישיבת הממשלה בעוד צעקותיו של פרץ ממשיכות להדהד בחדר. אולמרט תמיד היה נחשב בנוף הפוליטי כתגרן. תמיד אהב לעקוץ את יריביו. מי שחשב שכראש ממשלה תכונה זו תעלם, טעה. אולמרט לא מחמיץ אף הזדמנות הנקראת בדרכו כדי להכניס לאחרים והוא לא נותן לשום תפקיד ממלכתי, כמו ראש ממשלה למשל, לעמוד בדרכו. לפעמים זה ביבי. לפעמים זה פרץ. לפעמים זה אבו מאזן. גם ראש הממשלה הקודם, אריק שרון, אהב מידי פעם לחבוט פה ושם ביריביו. אבל הוא עשה זאת בריסון, במידה. בעיקר אהב שרון לעקוץ את נתניהו. הדבר היה מסב לו אושר עילאי. ישנם כל כך מעט רגעים של נחת כשאתה ראש ממשלת ישראל, ולא היה לשרון תענוג יותר גדול מלהתעלל בנתניהו. את שאר העבודה השאיר שרון ליועציו לעשות. הם רבו עם מורדי הליכוד, נאבקו במתנחלים, ירדו על בוגי יעלון. שרון נשאר נקי וממלכתי. הבעיה של יועציו של אולמרט, היא שהוא אוהב להתלכלך בעצמו. ההבדל הוא ששרון היה ראש ממשלה פופולארי. כמעט ברמה חסרת תקדים. אהוד אולמרט, לעומת זאת, הינו ראש הממשלה הכי לא פופולארי כפי הנראה בתולדות מדינת ישראל. סקרים שהתפרסמו השבוע הראו שרק 3% מהציבור סבור שאולמרט יכול להיות ראש ממשלה. וזה שנה אחרי הבחירות לכנסת. כשאדם שרק 3% מהציבור מחזיקים ממנו, יורד על נתניהו, הפופולארי ממנו פי עשרה בערך, זה נראה קצת פתטי. היחידי שאולמרט עוד אולי יכול להרשות לעצמו להציק לו, זה שר הביטחון עמיר פרץ, הזוכה לאחוז תמיכה אחד בציבור. אבל גם בזה כדאי להיזהר. הפער בין השניים הוא פחות משיעור הטעות הסטטיסטית. אם טעות הדגימה יכולה להגיע לארבעה אחוזים, יתכן שהפופולאריות של אולמרט היא במציאות 7%. מצד שני יכול להיות שהיא בכלל 0%.

לא ברור איך אולמרט יכול היה לטעון שתכנן את המלחמה כבר במרס 2006. אם תכנן, איך נכשלנו. אם לא תכנן, איך שיקר לוינוגרד. במהלך כל תקופת המלחמה דיבר אולמרט על כך שהמלחמה נכפתה על ישראל ועל כך שמדובר במלחמה שלא אנחנו יזמנו. נסראללה, מאידך, טען כל הזמן שמדובר בפרובוקציה ישראלית מתוכננת מראש. מי צודק? אם נסראללה, זו לא תהיה הפעם הראשונה. בכל מקרה כנראה שייקח הרבה זמן עד שנדע, ועדת וינוגרד לא מתכוונת לפרסם שמות של אחראיים בדוח הביניים שלה בחודש הקרוב. נאלץ להמתין ללינדנשטראוס.

יו"ר יהדות התורה, יעקב ליצמן, באמת יודע לא לתת למערכת מנוח. כמעט שנה רודפים אחריו שיכנס לקואליציה. כמעט שנה המתינו לו. עכשיו, כשהוא כבר הודיע שהוא לא נכנס, הם לא מצליחים לסלק אותו ממוקד הכוח. מאותה הטבה שקיבל שלא בצדק, שהייתה אמורה לשכנע אותו להצטרף. העניין הוא שליצמן באמת טוב בוועדת הכספים. שיבחו אותו לאורך כל השנה גם בקואליציה וגם באופוזיציה. בעיקר כי היה הגון, וגם בגלל שידע לתקתק את העניינים. כך למשל העביר את תקציב המדינה ביעילות ובזריזות, לשביעות רצונה של הממשלה, בעוד הוא עצמו הצביע נגד כל הסעיפים. עכשיו ליצמן נאבק על קצבאות הילדים. הוא מוכן למכור את התפטרותו מהוועדה מרצונו, תמורת כסף לקצבאות. הוא יודע שבסופו של דבר הוא יודח, אבל זה לא יהיה פשוט. כדי להדיח אותו צריך לעבור שתי משוכות. אחת בוועדת הכנסת. השנייה בוועדת הכספים. השבוע התברר כי הגמלאים לא מתכוונים לסייע לממשלה בנושא, בגלל מאבק שהם מנהלים על קצבאות הזקנה. מאבק מהסוג הזה האוצר היה שמח למרוח על פני חודשים ארוכים, שבסופו של דבר יסתיימו בפשרה סתמית. אלא שהפעם יאלץ האוצר לנהל משא-ומתן אמיתי. ישראל ביתנו הודיעה כי לא תסבול מצד בו סטס מיסז'ניקוב לא מתמנה ליו"ר ועדת הכספים יחד עם שאר המינויים החדשים. בשביל לקדם את המינוי צריך את שרוני. לכן צריך תוספת לקצבאות זקנה. בסופו של דבר ליצמן, המעוניין בקצבאות הילדים, יגרום לתוספת לקצבאות הזקנים. אחרי זה צריכה הממשלה לעבור גם את ועדת הכספים, שם ממתינה שלי יחימוביץ' שלא מוכנה בשום אופן להדיח את ליצמן, נראה כיצד תחלץ הקואליציה גם מהעניין הזה. המאבק של יהדות התורה בממשלה לא יגמר בוועדת הכספים. במפלגה החרדית כבר מכינים את המהלומה הבאה. חוק החינוך החרדי. ההסכמים הקואליציוניים עם יהדות התורה נפלו למעשה על שני דברים. אחד, הקצבאות. שניים, חוק החינוך החרדי. כיום מועברים הכספים לישיבות דרך שורה ארוכה של חוקים וסעיפים שונים הקשורים בתמיכות וסיוע למוסדות. מי שאחראי לקבוע איזה מוסד יקבל מה, גם אחרי שהכסף כבר אושר, הוא אמנון דה ארטוך, הממונה על התמיכות במשרד המשפטים. הממונה מעכב לא אחת כספים שעברו את אישור הממשלה מתוך טענה שהקריטריונים לא מאפשרים זאת. ליהדות התורה נמאס. הם דרשו מראש הממשלה להסדיר בחקיקה אחת נרחבת את כל נושא החינוך החרדי, כולל החינוך העצמאי וכולל את כל סוגי הישיבות ומוסדות החינוך החרדיים בכל הגילאים. לאחר שהחליטה יהדות התורה להישאר בחוץ, היה זה גם אמור להיות סופו של חוק החינוך החרדי. אלא שכנראה שלא. ח"כ משה גפני, מתכוון להגיש בקרוב הצעת חוק פרטית שתשא את הכותרת: חוק החינוך החרדי. הממשלה הייתה שמחה להיפטר מהחוק הזה, בדיוק כמו שהיא מנסה לעשות כל יום עם הצעות החוק הפרטיות במליאת הכנסת. אלא, שהחוק הזה הובטח גם לש"ס. היא אומנם לא נלחמת עליו כמו יהדות התורה, אבל היא בטח לא תיתן לו ליפול אם החוק יעלה להצבעה. יש סיכוי שהממשלה תאלץ להעביר את החוק הזה בעל כורחה, וזאת בלי לצרף את יהדות התורה לקואליציה.