לקח לשר המשפטים החדש, פרופסור דני פרידמן, שתי ישיבות של הוועדה לבחירת שופטים במשך פחות מחודש מיום מינויו, כדי להשלים את המהלך שבו החל קודמו, חיים רמון (טרם שסולק, כמובן, בדרך פלא מתפקידו), ולהביא למהפכה של ממש בדרך פעולתה של הוועדה.
שנים של מאבקים ציבוריים, קריאות והטפות, נפלו על אוזניים ערלות. דבר לא השתנה, והוועדה הפכה, למעשה, מוועדה לבחירת שופטים לוועדה למינוי שופטים תוך העדפות לא ברורות, היעדר קריטריונים, ושיטת "חבר מביא חבר".
עתה יקויים פרוטוקול פורמאלי, יקויימו מבחני אישיות לכל המועמדים לשפיטה, גם אם במסגרת הקורס למועמדים. שופטים מכהנים יקבלו סיכוי שוויוני, ענייני ושקוף לקידום, מבלי ששיטת "המינויים הזמניים" בערכאה העליונה תשמש להם כמכשול וכהעדפה פסולה למניעת קידומם. חומר הרקע והנתונים לגבי כל המועמדים יחולק לחברי הוועדה מבעוד מועד ובאופן שוויוני, מבלי ש"יד נעלמה" תסדר למועמד כזה המלצות ולמועמד אחר את "גניזתן", ועוד ועוד.
העובדה המצערת, שלקח כל כך הרבה שנים לח"מ ולאחרים, שהטיפו בדבקות למבחני אישיות למועמדים, למשל, ולשאר השינויים ההכרחיים המפורטים דלעיל, להביא לשינוי זה, מלמדת על מצבה העגום של ועדה חשובה זו, אשר שקעה במרוצת השנים בסטגנציה במקרה הטוב, אם לא לומר דברים חמורים יותר.
דומה כי השמועות שנפוצו, או שמא הופצו, במערכת המשפט, לאחר מינויו של פרופסור פרידמן, בדבר היותו "פרופסור מפוזר", ו"תלוש מחיי המעשה", רחמנא ליצלן, היו מוקדמות מדי. השר הצליח בתוך פחות מחודש לבצע רפורמה הכרחית במהות ובדרך עבודתה של הוועדה, שלא היתה כמותה לפחות עשרים שנה. הכל בנחת, בשום שכל, "בנחישות וברגישות", תוך התעלמות מוחלטת מהמסע התקשורתי המכוער המתנהל נגדו, על-ידי "גורמים עלומים". מסתבר כי יש יתרונות ניכרים ל"אדם עם אג'נדה". מי היה מאמין?
המודל הנוכחי שבו מתנהלת מערכת המשפט, ע"י שני קטבים בעלי עמדות שונות במובהק, תוך קיום דיאלוג וגם ויכוח ענייני כשצריך, מצד אחד נשיאת ביהמ"ש העליון ומצד שני השר, מתאים יותר לצרכי מערכת המשפט בפרט, ולעם ישראל בכלל. קיום דיון ציבורי הכרחי, הוגן, פתוח, ללא דמוניזציה וללא רצח אופי, על דמותה ואופייה של מערכת המשפט, חיוני לדמוקרטיה הישראלית, למבנה השלטון, ולביצוע השינויים ההכרחיים.
המודל הקודם, לו התרגלנו בשנים האחרונות בדרך כלל, בו קיים קוטב אחד דומיננטי - נשיא ביהמ"ש העליון, ולצדו שר מתרפס, השר את ה"מה יפית", ומהווה מעין "באטלר" או "שאוויש" - משרת של מערכת המשפט, מלא יראה וחנופה, על חשבונו של הציבור, לצורך קבלת כותרות מחמיאות בתקשורת, איננו מתאים למדינת ישראל (יש לציין לחיוב את תקופות כהונתם הקצרצרות של ציפי לבני וד"ר יוסי ביילין).
המודל הראוי יותר, אם לחזור אחורה, הינו תקופת כהונתם של הנשיא שמגר, בצדו של השר משה ניסים. שני אישים חזקים, בעלי השקפות עולם שונות בתכלית באשר למערכת המשפט, שידעו לקיים דיאלוג מפרה ולפעול כל איש בדרכו למען קידומה של המערכת ללא משקעים אישיים מיותרים, תוך הערכה וכבוד הדדיים.
עם כל הכבוד למערכת המשפט, שהינה מונופול חשוב לשירות ציבורי שאין לו תחליף, על שר המשפטים לשקול את השיקולים הציבוריים, מה טוב לעם ולמדינה, ושיקולים אלה אינם זהים תמיד לאינטרסים של מערכת המשפט.
המשך קיום המודל הדו-קוטבי יביא לחיזוקה של מערכת המשפט ולהחזרת אמון הציבור בה, ויש לקוות כי השר החדש ימשיך בדרכו הברוכה.
