שנים על שנים מקצצים במערכת הבריאות. תוכנית למיגור חיידקים עמידים, מלפני 4 שנים, נגנזה. האוכלסיה צומחת אך לא מספר המיטות. באה הקלבסיאלה, ואנשים בורחים מבתי החולים. סוס מערכת הבריאות הישראלית גוסס.
שנים על שנים מנהלים לוחמה פסיכולוגית נגד צבא המילואים, מסרסים את כוחו וממעיטים בערך הלוחמה הקרקעית (אולי מפני שהיא מזכירה את המונח המשוקץ "כיבוש"?). ובכלל - מקצצים בביטחון, מפני שכביכול "השלום הוא הביטחון", ושלום קונים תמורת "שטחים". במלחמת האחרונה - קרס הסוס.
שנים על שנים מטיפים שוטפי המוחות ש"בעידן הטילים" אין ערך לשטחים, וגם הסוס - צה"ל - "חזק", ואין לו בעייה להגן על מדינה שעיקרה כביש אחד מנהריה לאשקלון, עם הסתעפויות אחדות. בא הקסאם, טיל פרימיטיבי, "חפץ מעופף" בפי וויסגלס, ונתן לחלמאי-השלום שיעור בחשיבות השטח: טווח 9 ק"מ - שדרות, ולאחר ההינתקות - גם אשקלון.
היום מחכים הקודקודים בדפיקות לב לגזר דינה של וועדת ווינוגרד על המחדל הקרקעי, על המרידה בשכל הפשוט שחייב כיבוש השטח שממנו מועפים "החפצים המעופפים". הסוס ששמו ישראל הורגל למסור "שטחים" למצרים, לירדן, לסוריה, ללבנון, לפלשתינים. כל "תהליך השלום" מתפרנס ממסירת עוד ועוד שטחים. מתי ימות הסוס? ביום שבו ישוגרו "החפצים המעופפים" מן "השטחים" שעליהם יושבות עכשיו עופרה ובית אל - על הרצליה-פיתוח ורמת-אביב.
שנים על שנים אנחנו מקילים ראש בשחיתות הציבורית. מפלגות ובעלי הון מתנפחים על חשבון משאבי המדינה. הצמרת מלאה בחקירות פליליות - נשיא, רוה"מ, שר אוצר, ח"כים, ראשי ערים. הסוס ימות, כשהשחיתות תבטל את המשחק החופשי של כוחות השוק, מפני שהשוחד, המירמה והפרת האמונים ישימו לאל את המכרזים, הבורסה, התכנון והרישוי.
שנים, אנחנו משמיצים את עצמנו לדעת. פרופסורים פוסט-ציונים רוצחים את אופיינו באוניברסיטאות העולם, מחזות וסרטים, תוצרת כחול-לבן, הורסים את תדמיתנו. אין דיבה אנטישמית שאינה יונקת ממקור ישראלי - ספר, עיתון, סרט דוקומנטרי. בחיזבללה רואים את "בופור" ולומדים מה שובר את מוראל החייל הישראלי; "סיירת שקד" עוזרת להציגנו כרוצחי שבויים; "הביטחוניים" נותנת פרצוף אנושי לרוצחים טרוריסטים, זכרונות-נחמני "מתעדים" את מלחמת השחרור כמסע רצח וגירוש; "ארץ המתנחלים" הופכת ציבור חלוצי וערכי לחבר פורעים ונשלנים.
לסוס אין שנאה עצמית. חברות ומדינות - כבר מתו מזה.
וגם התרגלנו לטיפטוף היומיומי של הקסאמים, וכבר חדלנו לדרוש מן הממשלה לעשות משהו. כשתבוא חלילה הפגיעה הישירה, מה נעשה? נרכיב וועדת חקירה?
והתרגלנו שאלפי עובדים אינם מקבלים שכר, שלהורים אין כריך לתת לילדיהם לבית הספר, שאנשים מתים ממחלות שיש להן תרופות, אך את הכסף מציל-החיים בולעת השחיתות, התרגלנו לפדות קומץ שבויים תמורת המוני מרצחים שעתידים בוודאות לרצוח מאות - כל הזמן "מתרגלים" למשכן את העתיד, אך די שייגמר סוס אחד בלבד מכל "הסוסים" האלה - והמפעל הציוני הנפלא והחד-פעמי שהקמנו פה, פשוט יקרוס.
הנשארים יתלשו את שערותיהם, לא יבינו, מניין זה נפל עליהם, אך את הנעשה לא יוכלו להשיב. הם יצטרכו לחכות עוד 2000 שנה.
