המוטיב החוזר בנאום ה"אני לא פופולרי" של ראש הממשלה הזכיר לי את "דיינו" של ליל הסדר. משפטים שנפתחו ב"אילו הייתי", המשיכו ב"במקום" והסתיימו ב"יותר פופולרי". הכל מובנה, הכל מדויק - סיבה ותוצאה, אבל כרגיל בנאומי אולמרט: גבב מילים עם אפס תוכן ממשי. איש לא ביקש ראש ממשלה פופולרי, אבל העם הזה בהחלט דורש ראש ממשלה אהוד.
לכל מנהיג בהיסטוריה יש סוג מסוים של עשייה - חלקה מוערכת יותר, חלקה מוערכת פחות וחלקה ראוי שלא הייתה באה לעולם. העם מכיר את פוליטיקאיו ומנהיגיו. גם אם לא תמיד יידע לשים את האצבע על הבעיה במנהיג (בשל חוסר בקיאות בפרטים) הרי שהוא חכם דיו להבחין בין מנהיג שמה שמניע אותו זה אינטרסים של טובת הכלל לאחד שמונע מאינטרסים אישיים. מנהיגינו קורצו משני החומרים, כאשר השאלה היא במינון. לומר שלאשכול, בגין, גולדה, שרון, רבין ואחרים לא היו אינטרסים אישיים זה חטא לאמת. היו גם היו, אך לא באופן שגובר בצורה מהותית על האינטרס הציבורי. גם הם עשו מעשים לא "פופולריים", ובכל זאת זכו לאהדה מצד העם. הציבור היה סלחני כלפיהם בעיקר בגלל שהבין כי למרות מעשיהם הלא-רצויים, כוונתם רצויה. אבל גם לסלחנות הציבור יש גבול, והיא מתבטאת בקלפי, ולמרבה מצערו של אולמרט - גם בסקרים. אצל כל ראש ממשלה יש עיתים של ירידה במדד האהדה ותקופות של עלייה. אבל שפל שכזה (3%), באופן מתמשך, במדד התמיכה הציבורית בראש ממשלה מכהן, חורג מגדר הרגיל. אין זו סתם ירידה נורמטיבית, קוראים לזה להיות "בקאנטים". לעם אין אמון במי שעומד בראשו, והדבר מהווה סכנה של ממש ליציבות המשטר. כל מפקד מבין שהבסיס בהובלה של חיילים לקרב הוא האמון שחייליו רוחשים כלפיו. מפקד כושל עלול למצוא את עצמו צועק "אחרַי!", אך בהביטו לאחור יראה כי נותר לבדו במערכה. קשר בין העם למנהיג אינו עניין של מותרות. על המנהיג להיות כאבי המשפחה, להיות קשוב לרחשי הלב ולתת מענה לצרכים.
האמת חייבת להיאמר: לאולמרט אין מנדט. הוא חי בבועתו המנותקת מן העם ומתפקד על זמן שאול. ההצלחות של המדינה נעשות למרות היותו בתפקיד ולא בזכותו. הגוף הלאומי לא יוכל לסבול את התחלואים שהביא עימו לכס השלטון ולבסוף יוּקא אולמרט יחד עם חבר מרעיו המאוס בהנהגה. דיינו.
