ראש הממשלה הוא נואם משובח. העברית שבפיו מצוינת, ניסוחיו אינטליגנטים וכשהוא מדבר הוא מביט ישירות בעיני הצופה, בכוונה רבה, שם דגשים ומניע את גופו בקצב הנכון ובמקומות הנכונים וכנותו כובשת.
ב-17 ביולי, בקיץ האחרון, חמישה ימים מפרוץ המלחמה, נאם ראש הממשלה נאום כובש שכזה. בדבריו הסביר עד כמה צודקת המלחמה אליה הוציאה הממשלה את עם ישראל וגם לא הותיר ספק בלבות שומעיו ש"אנחנו ננצח". 80 אחוז מהישראלים נכבשו בכנותו של ראש ממשלתם והעניקו לו תמיכה בה זוכה אך לעיתים רחוקות מנהיג המוציא את עמו לפעולה מורכבת, מסובכת והרת-סכנות כמו מלחמה. כשמתווכחים היום, כ-8 חודשים לאחר אירועי הקיץ ההוא, על צדקת היציאה למלחמה בלבנון מביאים התומכים בה את אותם 80 אחוזי תמיכה כהוכחה לנכונות עמדתם.
אלא שהאמת היא שכל אותה 'כנות כובשת' לא היתה אלא תעתוע אחד גדול. פשוט כך. כנות כובשת אכן היתה שם, כנות אמיתית - לא. אילו היה ראש הממשלה מספר בכנות לקהל צופיו ומאזיניו את מה שידע כבר ואת מה שמחובתו היה לדעת, ספק אם אחוז התומכים בו אז היה עולה על אחוז התומכים בו היום. אם היו אזרחי ישראל שומעים מפי ראש הממשלה שאין לו תוכנית מלחמה מסודרת, שהצבא לא מוכן כראוי, הימ"חים ריקים, העורף עתיד 'לחטוף' מאות קטיושות ביום והסיכוי שבעקבות המלחמה יחזרו החטופים הביתה שואף לאפס, ספק אם היו 'נכבשים בכנותו' ונותנים איזשהו גיבוי למהלכיו.
בשבוע שעבר נאם ראש הממשלה בכינוס של חברי מפלגתו 'קדימה'. הנאום ('אני לא פופולרי') שודר בטלוויזיה לכל עם ישראל ורבים כתבו ודיברו א"כ על כנותו הכובשת של ראש הממשלה. שוב הביט ישירות בעינינו בכוונה רבה, שוב הניע את גופו ושם דגשים במקומות הנכונים ושוב היו ניסוחיו אינטליגנטים ושפתו משובחת.
אלא שהפעם, הפעם כבר יש לנו ניסיון עם נאומים שכאלה. הפעם אנו לא נכבשים בקלות בכנותם. ולפני שאנו מעניקים את תמיכתנו לנואם המשובח אנו מקדישים כמה רגעים למחשבות על מה שלא סיפר לנו ועל מה שהסתיר מידיעתנו ראש הממשלה.
