הדיון המגוחך בתוך הביצה הדתית על בחירת דיינים אורתודוכסיים חדשים, דומה לדיון האם לחייב בעל מכה להכות חלש יותר את אשתו, או שמא להתיר לו להכות חזק ואכזרי יותר. הרבנים הדתיים הלאומיים והחרדים רבים מי יקפח פחות או אולי יותר נשים מסכנות. הם מנהלים מאבק כוחני מי יהיה אחראי על החרמת נשים כפוסקות הלכה ומלשמש כדיינות. הם מתווכחים "לשם שמיים" כמובן, מי ימשיך לקדש בהלכה עקומה מצב בו בהכרח ייווצרו מקרי עגינות.
במקום למרוד באבסורד ולשחרר את העם היהודי מעריצות האורתודוכסיה המקצינה, הממסד הפוליטי והמשפטי משתפים פעולה עם הזוועה הזאת, ומנסים להגיע לשלום בית, ולפייס קבוצת גברים מכים "בבחירה מאוזנת" שתייצג את כל הזרמים והדעות של האלימות. הממסד הפוליטי בראשות שר המשפטים, צריכים "לזרוק מכל המדרגות" את שוללי זכויות האדם האלה, ולפסוק להם חד-משמעית, בצורת דחיות אין סופיות של המינויים, שעד שלא יפסקו ההתעללויות הנפשיות בנשים, עד שלא יקומו ויפסקו הלכתית באופן אנושי, אין מקום למנות עריצים חדשים. וגם אם ישנם תקנים פנויים, מצב הגורר עומס על דיינים אחרים, הציבור ירוויח ובגדול.
דמוקרטיה אינה נבחנת רק ברוב הדמוקרטי שחוקק את חוק בתי הדין הרבניים, דמוקרטיה נבחנת גם ובעיקר כשהיא מגינה על מיעוטים וחסרי ישע. המצב "הרגיל" בו הדין ההלכתי מקפח נשים ועולם כמנהגו נוהג, מזמן היה חייב להיעצר. העובדה שעל-פי חוק כל הציבור, כולל הלא אורתודוכסי, מחוייב להשתמש בשירות הגזעני הזה כנגד נשים, הוא אנטי דמוקרטי באופן מובהק.
אבל בינתיים, ישנה הטלת מורא שההלכה האורתודוכסית המגונה הזו ככתבה וכלשונה, למרות סרחונה, היא ש"ששמרה על העם היהודי כל השנים" ולכן אסור לשנות, ואבוי למי שלא יתחתן או יתגרש כדת משה וישראל האורתודוכסית. ישנה הפחדה מתמשכת בה מכתירים את המתנגדים כשונאי יהדות, עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן. או כמבולבלים וחסרי ערכים שיש צורך להעביר אותם מסע מודעות-התחזקות יהודי "אמיתי". מציירים את האורתודוכסיה האלימה הזו כנושאת הלפיד, שרק היא המדברת בשם נצח ישראל, הגברים האלימים האלה נושאים את כתר "ה"יהדות באופן מזעזע.
"העויילם אינו גויילם" (העולם אינו גולם). מיטת סדום ליהדות בצורת מינוי דיינים אלימים חייבת להיעצר מיד. ישנו צורך ממלכתי וחוקי דחוף, לפתוח את ה"שוק" היהודי לדעות יהודיות הומאניות יותר שיחשפו לעולם יהדות מאירת פנים, נושמת ופורחת.