לא פעם תהיתי אם בעניין כה קריטי מבחינה מדינית, פנימית ובינלאומית, כמו חטופים או שבויים ישראלים - הציבור, גם אם מדובר בהורים, צריך להרבות בהתבטאויות פומביות, עקרונית ומעשית. הרי יש להניח שהשלטונות עושים את המירב שהם יכולים כדי להביא לשחרור שבויינו, תוך שקלול קפדני, בכל הקשור למסגרת הרחבה יותר של האינטרס הלאומי. בייחוד מדובר באיש כמו נועם שליט אביו של גלעד שליט, שאינו מחמיץ שום הזדמנות לומר את דברו אף כי בצורה מאופקת ונבונה מאוד, יש לציין. זאת בניגוד למשפחות החטופים בלבנון, אהוד גולדוואסר ואלדד רגב, אשר מרבים לערוך את מסע ההסברה בחו"ל, אך ממעטים לדבר בארץ.
נועם שליט הפך לישות גם בקרב שוביי בנו. ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל, אף פנה אליו וזה הגיב שהוא יבקש הבהרות מישראל לדברי משעל.
בעבר, דברים כאלה לא קרו. אזרחים, בין מתוך משמעת עצמית ובין בשל התחשבות לאומית, נצרו את לשונם והשאירו את המלאכה לשלטונות, ואלה מצדם נתנו להבין שהם עושים הכול לפתרון הבעיה וכול התערבות מבחוץ או מתן פומבי לסוגיה, שלא במסגרת המקובלת, יזיקו יותר מאשר יועילו.
אבל הגעתי למסקנה שלא זו בלבד שהתבטאות כזאת אינה גורעת, אלא היא אף מועילה. זאת משני טעמים: ראשית, פעם הממסד ידע לשמור על חשאיות, לעתים מופרזת מאוד, אך הדיסקרטיות גם פעלה בשרות הנושא. וודאי שזה היה נכון בממשלות של דוד בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין. אך גם בשלטון של יצחק רבין, בקדנציה הראשונה והשנייה, ובשלטון של אהוד ברק, עדיין היו עניינים "שמורים". כיום, לא צריך להזדקק ל"מקורות מהימנים" או ל"מקורבים". המנהיגים עצמם משחררים חרצובות לשון, אם הדבר משרת אותם אישית בשעה נתונה. יתרה מזאת, "עושים הכול" הוא בעירבון מוגבל. זה חל גם על ממשלות קודמות, כאשר התברר שאפשר היה לעשות יותר, להיות יצירתיים ונבונים יותר.
שנית, וזו סיבה חשובה יותר, בחברה שלנו יורים השמצות מן המותן, אך מעטים מאוד מוכנים להירתם למערכה מתמדת, מתמשכת, עקבית וקשה, שבמסגרתה הממסד במוקדם או במאוחר יהיה מחויב לשים לב ל"קול העם". והרי הדמוקרטיה האמיתית אינה פועלת רק בימי בחירות אלא בכול ימות השנה, כנהוג בארה"ב ובמדינות המערב. זאת ועוד, לעתים התקשורת, בעיקר האלקטרונית, שמביאה כביכול את "דעת הקהל", עושה זאת בצורה משלומפרת ומזלזלת, תופסת אנשים נדהמים או רוכלים וקונים בשוק, ואלה מנבלים פה, לאו דווקא בדברים ענייניים או חכמים. זאת לא מכיוון שהם טיפשים ולא מבינים. זאת משום שלא נותנים להם אפשרות לחשוב ולנסח את הדברים. אין זמן. צריך להביא לשידור, להכות את היריב, לקבל רייטינג גבוה. המצב יוצר קריקטורה של "סקר", שאמור להביא את דעת הציבור.
מחאות מסוג אחר מאידך, המערכה מצד הורים שָכולים להדחת המנהיגים בשל אחריותם למחדל המלחמה בלבנון היא חריגה מנורמות מקובלות. כמי שלמוד שכול, אני מדבר בדחילו ורחימו לגבי אנשים שאיבדו את היקר להם בחייהם, ואין אובדן גדול יותר ובלתי נשכח יותר. אבל אובדן הוא אובדן גם אם המלחמה נחשבת למוצלחת. יתר על כן, גם במלחמות המוצלחות היו חיילות וחיילים שנפלו לשווא או נפלו מ"ירי כוחותינו". זאת מהותה של מלחמה שנופלים קרבנות, והמונח "קרבנות" אכן הולם את הנסיבות, שכן חיילים נופלים בהגנה על העם ועל קיומו. האמירה ש"במותם נתנו לנו את החיים"- נחשבת אולי כפראזה אך היא אמת. ויש גם מה שנקרא "מלחמה צודקת" או "בלתי צודקת" עפ"י המומחים השונים או דעת הקהל, אבל זה לא מודד. ככה או אחרת, אלה הקרבנות המודרניים, בהשוואה לקרבנות בחברות הפאגאניות.
משום כך, אסור לנו, והדברים אמורים גם לגבי הורים שכולים, להפלות בין דם לדם. גם במלחמות צודקות ומוצלחות זכותם של הורים שכולים לומר את דבריהם. אך אין להם פריבילגיה מיוחדת לדרוש, לא בתור שכאלה, את הדחת המנהיגים, בלא כול קשר אם הציבור שופט אותם לחסד או לשבט. העובדה שהתקשורת נותנת מקום נרחב לסוג כזה של מחאה, יותר משהיא משקפת נקיטת עמדה היא נובעת מרגישותה שלה להימנע מסירוב מביך.
אלה דברים שקשה מאוד לומר אותם בכלל, ובפרט בחברה שכה רגישה לקרבנות במערכות צבאיות או בפיגועים (חבל שהיא פחות רגישה לקרבנות אחרים). אלא שזאת תהיה צביעות, מצדי לפחות, אם הדברים שחושבים עליהם לא ייאמרו.
אשר לחיילים שחיים ונמצאים בשבי כדוגמת גולדוואסר, רגב ושליט - הוריהם וקרוביהם מנהלים מערכה אך ורק למען שחרור בניהם והחזרתם בחיים. בראש אלה עומד ללא ספק נועם שליט. דוד שליט (לא קשור משפחתית לנועם), עיתונאי וחוקר קולנוע, הכתיר את נועם שליט כאיש השנה- שנת 2006. כך הוא כתב:"נועם שליט הוא גיבור בעל כורחו. אב שבנו נלקח בשבי האויב ומאז הוא מופקר בידי המדינה. האב הנחוש הזה מייצג גם אותנו, צופי טלוויזיה, אזרחים, כולנו רגע לפני האסון, שבו ניווכח שהדברים אינם כמו שהם נראים, ומי שסמכנו עליהם, יש להם סדר יום ועדיפויות וגלגלי שיניים שגורסים אותנו. נועם שליט יודע היום הרבה דברים שאנחנו עדיין מתכחשים להם."
גם אני מעמיד את נועם שליט כ"גיבור בעל כורחו", אך בהקשר אחר. שליט הוא סמל לזכותו של הפרט. משום כך, אמירות כמו אלה של נועם שליט - שמובאות באיפוק ולא בהתלהמות, בתבונה, בצורה מדודה ובהזדמנות נאותה - הן שמעלות את קרנו של האזרח שהוא הוא יסוד של המדינה. אנו יודעים לצעוק, ולעיתים זה אפילו רצוי ובריא, אבל אנחנו לא יודעים לדבר באופן ברור, לא רק בשפה העברית אלא בהבעה עברית, של דעתנו על המתרחש. מה שקורה הוא שהאמירה השדופה משהו "הכלבים נובחים,והשיירה עוברת", זוכה אצלנו לרענון מתמיד. משום כך, עמידתו האיתנה של היחיד, יש בה כדי לשנן שוב ושוב כי במרכז ההוויה הדמוקרטית עומד האזרח-האדם. וכשם שיש לו חובות כלפי המדינה, ובין היתר החובה של בנו, גלעד, להלחם למען המדינה, זכותו של האב, לומר מה שעם לבו, ואם הוא עושה זאת בצורה מעוררת כבוד, הוא מהווה לכולנו סמל ומופת. כבוד האדם וחירותו- במיטב.
