"השניה האחרונה של הבן שלי מגיעה ביום רביעי 9 באוגוסט 2006, בדיוק לאחר שבוע מיום גיוסו בצו שמונה. טיל פוגע בטנק המרכבה שלו. רשף המטען החלול גורם לפיצוץ התחמושת ונהרגים ארבעת אנשי הצוות. רק כעבור יותר משעה ניתן לחלץ חלקים מהגופות. האירוע מתרחש כ-1 ק"מ מגבול ישראל לבנון, וליד נקודה 105 בה התרחשה התקפה וחטיפת חיילים ישראלים ע"י לוחמי חיזבללה ביום 12 ביולי.
לפני הלוויה אני נפרדת מגופתו של בני ורואה בפניו את עיצבונו על הפרדה שנכפתה עלינו. אני נגררת לטקסים לעצרות לשיחות. מוציאה לאור חוברת הספדים לזכר הבן יקיר לי נועם. לאחר עצרת לנופלי השריון המתקיימת בסתיו בלטרון אומר לי ידידי נחום זרחי מנהלל שאף הוא אב שכול ממלחמה זו, כי אין ציון על מצבת ההנצחה, לעובדה שבנינו נפלו במלחמה. לעולם אזכור את נאום שר הביטחון "חרותים לנצח על אבני ההיסטוריה של האומה" לא אשכח מילים אלו שבשומעי אותן ידעתי כי הן ריקות ונבובות.
הוליכו אותנו שולל! את אלו שנקראו בצו 8! את אלו שחיכו לצו 8 עד אמצע אוגוסט! את מי שאיבד את פרנסתו! את מי שאיבד את מקום עבודתו! את אלו שישבו במקלטים במשך חודש! את מי שהוא כה שרוט ממלחמות ולכן לא יושב במקלט! את מי שאיבד את ביתו! את מי שישן במכוניתו! את מי שיצא לעבודתו לפי צו חירום! את מי שאיישו קווי חירום! את מי שאירחו בביתם תושבי הצפון! ואלו שישנו בשדות כי התביישו לשבת בבתי אחרים, ואז חזרו לעריהם המתפוררות! את מי שחטף טיל לתוך מרפסתו! ואת מי שחטף טיל בפינת האוכל שלו!
הוליכו שולל את מפקדי הצבא שחשבו שהם במלחמה, וגם חיילים פשוטים שזה פשוט קרה להם. כאלו שמשחר ילדותם מחכים שיקראו להם כדי להגן על המולדת. לעשות מעשה חשוב עבור האחר, זה שיישאר בחיים, ואת סיפורם יספר. הוליכו שולל הורים אשר ישבו אבלים בשבעה על הבן, אותו חינכו למעשים כאלה! ביתם מופגז ומלא בהורים אחרים, תמימים, נאמנים, שגם הם כך חינכו את בניהם שיצאו בצו 8 למלחמה! זו לא הייתה מלחמה אומרים הפקידים ועורכי הדין, ואומר ראש הממשלה ושר האוצר, במקרה הכי חמור, הייתה זו מערכה.
עשרות אלפי אנשי מילואים גויסו בצו שמונה. את חצי ביירות הרסו. הפעילו סוגי נשק ומערכות תקיפה ללא גבול. בכל יום נפלו בישובי הצפון כ-150 קטיושות. פגעו בחיפה, עכו, נצרת, טבריה. שלא לדבר על קריית שמונה, צפת, כרמיאל, נהריה והקריות.. כל האירועים וכל המקומות במשך 33 ימים. כל הצורות והאפשרויות למוות לאומי בין ה-12 ביולי ל-14 באוגוסט. וזה מבצע? חשבנו שמבצע זה משהוא שמתמקד בנקודת זמן או במקום. משהו מוגבל. השימוש במילה מערכה במקום מלחמה הוא התחכמות דיאלקטית מילולית. ההחלטה כי "מלחמה" היא נגד מדינה ולא נגד ארגון מעלה אותנו לשדה מוקשים של מדינאות העתיד בה ארגונים גלובליים הם מעל מדינות וחוצי גבולות.
אם לא נגדיר מלחמות כראוי יגיע היום בו לא יהיו גם לוחמים! מי שהלך, לעולם לא ישוב, מי שציית מי שהסתכן וגם מי שנשאר בחיים, אחרי הכשלון האחרון, אחרי המפלה לחיזבללה. מבחינת דפי ההסטוריה הלאומית והמכובדת, מלחמה זה רק כשמנצחים? כשכובשים, כשמחזיקים כשמצטלמים? כשלוקחים שבויים ומזכרות? אבל זה? זו אולי הייתה הזייה קבוצתית? אולי חילקו סם מיוחד בגבול הצפון? או בימח"ים? אולי הייתה זו באמת רק מלחמה ווירטואלית על מסכי הפלסמה ועוד מעט הבן שלי יחזור מהמשחק?
ומה חשבו שרי ממשלה כשאישרו מה שאישרו? האם בינתם התערפלה כבר בכניסתם לישיבת הקבינט הביטחוני? האם זה המקום בו מזרימים סם הזיה והיה רק נדמה להם שהם מאשרים דבר כל שהוא שעד לקיץ זה קראו לו מלחמה. האם יש צורך לרכז את האקדמיה ללשון או להוציא מהקבר כמה פילוסופים?
או שיש להחליט סופית כי השפה העברית אינה תקפה בארץ זו. ואז אפשר יהיה תמיד לטעון כי מלחמת לבנון השניה אינה תקפה להגדרה החוקית והאמיתית : "Second Lebanon Mission”
בואו נפרמט מחדש עם תוכנות ויסטה, בואו ננשום גז צחוק, בואו ננתח אונה פרונטלית במצח, בואו נשתוק, בואו נמשיך לציית, בואו נשכח מה שמותינו ומה שמות בנינו. נשכח שהייתה לנו פעם היסטוריה, נשכח שחיפשנו משמעות לחיים. נשכח שהיו לנו פעם ילדים, או אולי יש? נשכח באיזה שפה מדברים פה, מתי נגמר הקיץ ומתחיל הסתיו. נשכח את שמות הערים ואת הרחובות. נשכח את הספרים, את הערכים, את הכיוונים והיכן זורחת השמש. בואו נוותר על הבית ועל הכביש. נוותר על נחל ועל נוף. בואו נשכח את שם המדינה.
אריאלה מאיר גולדמן, אימא של נועם".