פסק הדין של בג"צ (בהרכב בראשות הנשיאה דורית ביניש) ציווה על ועדת וינוגרד לחשוף את הפרוטוקולים של דיוניה.
פסק הדין של בג"צ מכיר, כמובן, בקיומו של שיקול מגביל, והוא שחשיפת הפרוטוקולים כפופה לשיקולי ביטחון.
יצויין שגם וועדת וינוגרד עצמה, ככל שעמדותיה נחשפו בפסק הדין, הציגה את שיקול הביטחון כשיקול המנחה אותה בבחינת הפרוטוקולים הראויים לחשיפה (המחלוקת היתה בשאלת עיתוי החשיפה, אך לא בשאלת החשיפה עצמה).
נשאלת השאלה אם שיקול הביטחון הוא השיקול המגביל היחיד שאמור להנחות אל ועדת וינוגרד כאשר היא בוחנת אלו מן הפרוטוקולים ראויים לחשיפה.
בג"צ, בפסק הדין, מתייחס באופן כללי לאפשרות, שיכול ויהיו שיקולים מגבילים נוספים - אך הוא אינו מפרטם. אם להסתמך על החלטה קודמת של בג"צ בעניין דומה - עולה, לכאורה, שיקול מגביל נוסף שאמור להנחות את ועדת וינוגרד.
במה דברים אמורים: לפני כחמש שנים הוגשה עתירה לבג"צ, שיצווה לחשוף את הפרוטוקולים של וועדת כאהן שחקרה את הטבח בסברה ושתילה (מעניין, אגב, לציין שח"כ גלאון היתה העותרת גם אז וגם הפעם כנגד ועדת וינוגרד).
בג"צ מחק את העתירה ההיא של ח"כ גלאון על הסף, וזאת מנימוק שח"כ גלאון לא צירפה (ולמעשה סירבה לצרף) את אריאל שרון כמשיב לעתירה.
מתוך נימוקי בג"צ למחיקת העתירה ההיא של ח"כ גלאון עולה, לכאורה, שנוסף על שיקולי הביטחון קיים שיקול נוסף, והוא השיקול הנוגע לזכויותיהם של צדדים שלישיים, ובין היתר זכותם לשם טוב.
במילים אחרות, כאשר ועדת וינוגרד בוחנת את הפרוטוקולים הראויים לחשיפה, עליה לאזן לא רק בין זכות הציבור לדעת לבין שיקולי ביטחון, אלא גם בין זכות הציבור לדעת לבין זכויותיהם של אחרים, לרבות זכותם לשם טוב.
ובאמת, נניח לרגע מצב שבו מצד אחד קיים פרוטוקול מסויים - שאינו מוגבל מבחינה ביטחונית - מכיל דברים שיש בהם לפגוע באמינותו של אדם מסויים, ומצד שני קיים פרוטוקול אחר - מוגבל מבחינה ביטחונית - שבו נמצאת תגובתו של אותו אדם לטענות כנגד אמינותו.
במצב כזה, אילו השיקול הביטחוני הוא השיקול היחיד, כי אז מה שייחשף לעיני הציבור הוא רק הפרוטוקול שבו קיימות טענות כנגד אמינותו של אותו אדם, ואילו תגובתו של אותו אדם - גם אם היא משכנעת ומוחצת - תישאר עלומה.
ברור, איפוא, שנוסף על שיקולי הביטחון - על וועדת וינוגרד להביא בחשבון גם שיקולי הגינות וזכויות צדדים שלישיים שעה שהיא בוחנת את הפרוטוקולים הראויים לחשיפה בפני הציבור.
