לא פעם אני נשאל על-ידי מי שבקיא קמעא בתורת ז'בוטינסקי, איך זה שדווקא הוא, המנהיג הציוני-רוויזיוניסטי, כתב בספרו האחרון "חזית המלחמה של עם ישראל", כי במדינה היהודית שתקום "אם ראש הממשלה יהיה יהודי - סגנו יהיה ערבי, ולהיפך".
זהו אכן משפט, שמרבים לצטטו בימינו אלה, אם בחוגי השמאל - כדי להקניט את "תלמידי ז'בוטינסקי", חסידי ארץ-ישראל השלמה, ואם בחוגי הימין המוקצן - כדי להביע הסתייגות מז'בוטינסקי ה"מתון", החילוני. זהו משפט שהוזכר בימים אלה פה ושם על-ידי "יודעי דבר", עם כניסתו לתפקיד של השר הערבי הראשון בממשלות ישראל מאז ומתמיד - ראלב מג'אלדה, איש "העבודה".
צריך באמת לשאול, האם ז'בוטינסקי - שהלך לעולמו שמונה שנים לפני הקמת המדינה - באמת ובתמים ראה בחזונו אפשרות של ממשלה במדינת היהודים, שהעומד בראשה ערבי? ואולי משפט זה באותו ספר שמסכם את משנתו בבהירות ובשיטתיות, שנכתב באחרית ימיו, נועד לשמש רק המחשה, אבסורדית אולי, לדבר הגדול שהאמין בו המחבר - לאמור, שיוויון מלא בין אוכלוסיית הרוב היהודית לבין אוכלוסיית המיעוט הערבית?
בעניין אחד אין כל מחלוקת: ז'בוטינסקי ראה בחזונו מדינה יהודית, דהיינו מדינה שהרוב המוחלט של אזרחיה הם בני העם היהודי. הם יהוו רוב באותה מדינה שתשתרע על שתי גדות הירדן ותקנה זכויות מלאות לאותם ערבים שירצו לחיות בה, להתערות בקרבה, להיות נאמנים לה ללא עוררין, לקבל עליהם את כל החובות שהנגזרות מן האזרחות, את כל סמליה - דגלה, הימנונה וטקסיה, וליהנות מן הזכויות המוקנות לכלל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין.
ואולם לפני הכל ז'בוטינסקי האמין כי הגשמת הציונות משמעה עלייה יהודית המונית לארץ-ישראל, שתיצור את הרוב הדרוש הזה בטריטוריה, שבה זכויות הלאום היהודי עולות על זכויות בני כל עם אחר. גם אם באופן זמני עדיין אין רוב כזה - כך היה זה בתקופתו - אין זה פוסל את הזכות ואת המאמץ הלאומי לממשו.
איננו מקפחים בכך את האוכלוסיה הילידית, הערבית, שהרי - כך טען - לערבים ולמוסלמים טריטוריות עצומות, חמש-שש מדינות עצמאיות (כיום - לפחות עשרים מדינות!). מי מבין ערביי ארץ-ישראל שירצה לעבור למדינה ערבית, יוכל לעשות זאת, ומי שירצה להישאר במקומו, במדינת היהודים, לא ייכפה עליו גירוש. ז'בוטינסקי התנגד לחלוטין ל"טראנספר".
הנה כי כן, גם אם ראש הממשלה (באופן תיאורטי) - ערבי יהיה (וסגנו יהודי), עדיין במדינת היהודים מדובר. "חזון ראש ממשלה ערבי" בישראל יוכל להתגשם רק אם אותו מנהיג ערבי-ישראלי יגלה נאמנות ללא עוררין למדינתו היהודית, ינהיגה מול כל החולמים ומנסים להחריבה (מדינות ערב? אירגוני הטרור?) וישרת באופן מוחלט את טובת כלל עמו הישראלי.
נהנים משני העולמות מכלל תורתו הענפה של זאב ז'בוטינסקי התגשם העיקר - קמה מדינת ישראל, קמו ממשלת ישראל וכנסת ישראל, קם קיר הברזל בדמותם של צה"ל, המשטרה ושאר זרועות הביטחון. מדינת ישראל קולטת עלייה יהודית, ומספר היהודים בה כבר עולה על שישה מיליונים. אבל זוהי מדינה שמשתרעת רק על גדת הירדן המערבית - בחלק מן השטח באמצעות שלטון צבאי - מדינה שכעשרים אחוז מאוכלוסייתה אינם יהודים.
השיוויון שעליו חלם ז'בוטינסקי עדיין לא התגשם לחלוטין. האשמה מוטלת בחלקה על הרוב היהודי ובחלקה על המיעוט הערבי, שברובו הסכין עם חייו במדינת ישראל ולו רק מסיבה תועלתית: רמת החיים של האזרח הערבי הישראלי עולה בהרבה על רמת החיים של הערבים החיים ברוב המדינות "שלהם".
דא עקא, שמנהיגי הערבים בישראל - שליחיהם בכנסת, ראשי מועצות מקומיות, ראשי אירגונים חברתיים-פוליטיים, "ועדת המעקב" ואחרים - מנסים ליהנות משני העולמות. מצד אחד - הם לא יוותרו על זהותם הישראלית וכל טובות ההנאה שהן נחלתם מעצם עובדת חייהם במדינה לא-ערבית זו; מצד שני - הם ברובם יזדהו עם אחיהם הפלשתינים וידברו ללא חשש נגד השלטון הישראלי.
עיקר טענתם נסבה על אפלייתם לרעה, כביכול. בכך יכולים ראשי המגזר הערבי להאשים קודם כל את עצמם. בזבזנות ושחיתות, אי שימוש נכון בתקציבים הניתנים להם ללא כל קיפוח, מחד-גיסא, וניצול הדמוקרטיה - חזיון נדיר במזה"ת - להטלת האשמות-שווא, להסתה כלל-ערבית נגד ישראל, ובכך להקנות לעצמם "תעודת ביטוח" בעיני שליטי ערב, מאידך-גיסא.
בן-גוריון לא חשש מדינת ישראל הוכרזה על-ידי דוד בן-גוריון, בלי להתחשב ב"שד הדמוגרפי" שבו מהלכים עלינו אימים. מנהיג היישוב היהודי ב-1948, מנהיגם של 600 אלף יהודים בארץ-ישראל, לא חשש מפני "מה יגידו", "איך אפשר" וכו'. ואמנם, זמן קצר לאחר שמדינת ישראל היתה לעובדה קיימת, החלו לנהור אליה מאות אלפים מיהודי ערב, וברבות השנים הגיעו גלי עליות נוספים - הבולט בהם מקרב יהדות בריה"מ לשעבר - וככה הגענו כאמור לשישה מיליונים ויותר ערב יום העצמאות הנ"ט הקרב והולך.
העלייה - זה הביטוי העילאי להגשמה ציונית, חלומם של הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון - רחוקה מלהגיע למיצויה המלא. ולכן, כל המאיימים עלינו בדמוגרפיה מסולפת-ביודעין סופם להתבדה. כל הטוענים, שלו רק משום שהרוב היהודי בארץ-ישראל אינו מובטח צריך להתכנס בגבולות ששים-ושבע, נעדרים חזון ציוני, ומעודדים בעקיפין את האויב הערבי להמשיך ולפעול למען עקירתה המוחלטת של הריבונות היהודית מן המולדת ההיסטורית.
חזונו רב ההיקף של ז'בוטינסקי התגשם ברובו הגדול. אילו היה חי עמנו היום הזה, היה מאושר לראות יישות מדינית יהודית ארץ-ישראל, דמוקרטית, מפותחת - הגם שלא היה חוסך שבטו מאופן ניהולה, מהנהגתה, מרפיסות רוחה הלאומית. הוא היה זועק על כי רק קילוח דק של עלייה מגיע, ועל כי היהודים אינם משכילים לשמור על אחדות פנימית ועל השגי המלחמה מלפני ארבעים שנה, שבה הושלם שחרור חבלי מולדת שלא נכבשו במלחמת הקוממיות.
ז'בוטינסקי לבטח היה אומר בלבו, כי החזון של ראש ממשלה ערבי או סגן ראש ממשלה ערבי במדינת היהודית טרם הגיע זמנו. עדיין אין הערבים, ובמיוחד מנהיגיהם, מגלים נאמנות מספקת, די רצון להתערות אמיתית וליציאה מן המסגרות העדתיות, כדי לחשוב, לשקול, שמישהו מקרבם ימלא בבוא העת את התפקיד הרם, שהוא, ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הלא-מתפשרת, לא שלל את ייתכנותו.
הוא כן היה רואה, זו הפעם הראשונה, שישים-ושש שנה לאחר שכתב את "חזית המלחמה של עם ישראל", שר ערבי מכהן בממשלת ישראל. על כך היה לדעתי מברך. רואה בכך את ראשית ההזדהות של חלקים באוכלוסיה הערבית עם מדינת ישראל. אבל לבטח היה שם לבו, שהשר ראלב מג'אדלה, ש"עשה היסטוריה" כחבר ערבי ראשון בממשלת ישראל, אינו שר את ההמנון של מדינתו היהודית, וגם מתבטא כמו איש שמאל קיצוני, אפילו לא איש של תנועת העבודה ההיסטורית - זו שבשמה הקודם, מפא"י, הזכירה את שתי המלים המפורשות "ארץ-ישראל", ר"ל. השר מג'אדלה מטיף ממרום כס שרותו הטרי להכרה בממשלת האחדות ה"חמאסית" שקמה זה עתה ברשות הפלשתינית, לנסיגה ישראלית לקווי 67, לחלוקת ירושלים, ו"לשאר ירקות" מבית היוצר של השמאל היהודי התבוסתני.
מבחינה זו, ז'בוטינסקי כלל וכלל לא היה יכול להיות מאושר. הוא אפילו היה תמה ויותר מתמה על הצירוף הקואליציוני הנוכחי, שמעולם לא היה מוזר ממנו בהיסטוריה הקצרה-יחסית של מדינת ישראל: אולמרט-ליברמן-פרס-מג'אדלה... זו ממשלה, זו? - היה אולי שואל בדאגה ז'בוטינסקי, כפי ששואל היום כל מי שעיניו בראשו וראשו על כתפיו.
