לאחרונה פורסם ע"י דוברות משרד האוצר כי הוחלט להעלות את "שווי השימוש ברכב". בנוסף, פורסם קובץ של שאלות-ותשובות בנושא. ניתן לראות מהלך שלם מצד משרד האוצר בניסיון לשכנע אותנו כי מדובר במהלך מתחייב לצורך מניעת הפליות, והשוואת נטל המס.
מבלי להיכנס לתוכן הדברים, עצם ניסיון השכנוע של הציבור, "מדליק נורה אדומה". אם המהלך אכן היה 100% נכון - הם היו עושים אותו - ללא כל ניסיונות השכנוע...
ח"כ אהוד רצאבי, מציין בוועדת הכספים של הכנסת מיום 1.3.05, את הסיבות האמיתיות להעלאת שווי השימוש ברכב: "ישבו במשרד האוצר, אמרו 'רגע אחד, יש לנו חור, אנחנו צריכים כסף, בוא נראה מאיפה אפשר לקחת', ואז באו ואמרו, 'או-קיי, פה יש לי 150 מיליון, שם יש לי 250, עכשיו בוא נחבר לזה את ההצדקה הכלכלית ונראה מה אנחנו יכולים להסדיר'...".
"שווי שימוש ברכב" הינו בעקרו מיסוי בגין "טובת הנאה" הנזקפת לעובד. "טובת ההנאה" מתבטאת בכך שהעובד משתמש ברכב החברה לצרכיו הפרטיים, ולמעשה "חוסך" בכך הוצאות פרטיות. מכיוון ומטבען הוצאות אלו אמורות היו להיות משולמות מה"נטו" של העובד, לאחר תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי, זוקפים לעובד כנגדם "הכנסה רעיונית". "הכנסה" זו מכונה "שווי שימוש ברכב". כעיקרון סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ממסה כל "טובת הנאה" הנזקפת לעובד, כך שלכאורה כל עניין הייחוד של "טובת ההנאה" בגין "רכב צמוד" מיותר לחלוטין.
עם זאת, מכיוון ומדובר ב"טובת הנאה" שהינה מאוד נפוצה, משרד האוצר מעדיף לקבוע סכומים "סטטיסטיים" קבועים שיהוו את גובה "טובת ההנאה" שתיזקף לעובד.
אין שום קשר (ואין שום טעם לחפש קשר) בין גובה "שווי השימוש שנזקף" כמס לעובד, לבין "טובת ההנאה" ממנה נהנה העובד. דוגמאות להמחשה:
1) עובד בחברת היי-טק שמקבל מהמעביד רכב חדש בליסינג מקבוצה 2, כאשר הרכב נמצא אצל אשתו, והוא מגיע לעבודה בהסעה הממומנת ע"י המעביד. ברור שבמקרה הזה ההנאה שלו מהרכב גבוהה בהרבה מ"שווי השימוש" שנזקף לו כהכנסה.
2) טכנאי שקיבל לצורך עבודתו "טנדר" שנת 92' שהינו מקבוצה 3. הטכנאי משתמש ברכב רק כדי לחזור לביתו בשעות הערב המאוחרות, וכדי להגיע מוקדם לעבודתו בבוקר. ברור שבמקרה זה ההנאה שלו מהרכב נמוכה בהרבה מ"שווי השימוש" שנזקף לו כהכנסה.
המסקנה ברורה: אין שום קשר ואין שום טעם לצאת בהצהרות לתקשורת ש"שווי השימוש" האמיתי גבוה בהרבה מהשווי הנוכחי, מכיוון שזה פשוט לא נכון! יש מקרים שזה אכן נכון, ויש מקרים שלא.
כדאי לראות, בהקשר זה, את דבריה של עו"ד טלי ירון-אלדר (נציבת מס הכנסה דאז) בוועדת הכספים של הכנסת, מיום 4.11.03: "המטרה של שווי השימוש היא לקבוע מה שווי ההנאה כשהמעביד מעמיד לרשותך רכב. גם אם נושיב כלכלנים 10 שנים, גם יחד עם סמדר אלחנני (היועצת הכלכלית של ועדת הכספים - א.ר), לא נוכל לקבוע יחד מה השווי האמיתי. אי-אפשר לקבוע, אין דבר כזה".
בנוסף, משרד האוצר יצא בפרסום כי הוא מתכוון להשוות את שווי השימוש ברכב בין השכירים לבין העצמאים, כך שהוצאות הרכב שיוכרו לעצמאים יהיו: "סכום הוצאות החזקת הרכב בניכוי סכום הזקיפה של שווי השימוש על-פי קבוצת המחיר של אותו רכב או 25% מהוצאות החזקת הרכב, לפי הגבוה".
בפועל - אין שום שינוי! "שווי השימוש" שיקף (פחות או יותר) את ה- 9,900 ק"מ שלא הוכרו, ובכל מקרה המינימום שיוכר זה 25% מההוצאה. העיוות נשאר - שכירים עלולים לשלם מס בגין "שווי" שבפועל גבוה מסך כל הוצאות הרכב!!! לעומתם העצמאים בכל מקרה יקבלו הכרה ב-25% מההוצאות.
דוגמא: סה"כ הוצאות החזקת הרכב בשנה 30,000 ש"ח. ה"שווי" שנזקף - 39,600 ש"ח (קבוצה 3 המעודכנת בשנת 2009). השכיר שילם מס על "הטבה" בסך של 9,600 ש"ח, בגין הוצאה שאינה קיימת!!! לעומתו העצמאי קיבל הכרה בהוצאה של 7,500 ש"ח !!!
ניתן לכתוב עוד עשרות עמודים על העיוותים הקיימים, ועל העיוותים שיתווספו עת כניסתם לתוקף של השינויים החדשים.
הפתרון הוא פתרון אחד - לבטל את "שווי השימוש ברכב"! אין ספק כי יש למסות את "טובת ההנאה" שתיזקף לעובד, אך יש למסות רק את "טובת ההנאה" הכלכלית האמיתית שנגרמת לעובד. "טובת הנאה" זו ניתנת לחישובים סובייקטיביים ע"י כל מעביד, בהתייחס להוצאה בפועל, ולמידת השימוש הפרטית של אותו עובד.
יש לציין כי בהתבסס על הפסיקה "הכלכלית" החדשה, נסללה הדרך לדרישה זו!
