המחלוקת העיקרית בבג"צ שדן בחשיפת הפרוטוקולים, היתה בשאלת עיתוי החשיפה: האם הפרוטוקולים המותרים לחשיפה ייחשפו לפני פרסום הדוח של הוועדה, או שמא לאחריו.
הנשיאה ביניש מביאה בפסק דינה את שלוש טענות הוועדה לכך שיש לפרסם את הפרוטוקולים לאחר פרסום הדוח, ואלו הן הטענות (ציטוט):
1. "אם הוועדה תאלץ לבחון כיום (כלומר תוך כדי עבודתה - י.ד.) מהם החלקים שניתן לפרסמם מתוך הפרוטוקולים של ישיבותיה, יאט הדבר את קצב עבודתה ויפגע ביעילותה". 2. "פרסום הפרוטוקולים כיום (כלומר תוך כדי עבודת הוועדה) יחייב קבלת התייחסות של גורמי ביטחון, שעשויים להיות כפופים לחלק מהנחקרים בפני הוועדה". 3. "פרסום החומר טרם הגשת הדוח הסופי יציג בפני הציבור מידע חלקי ומעוות". יצויין אגב, שבאשר למספר הטענות שטען בא כוח המדינה (בשם הוועדה), השופטת ביניש מציינת בתחילה שישנן שתי טענות, ואולם בהמשך פסק הדין מביאה השופטת טענה נוספת, היא הטענה השלישית לעיל, שגם היא לדברי השופטת נטענה ע"י בא כוח המדינה.
מכל מקום, בשלוש טענות נפרדות ומובחנות עסקינן.
חשוב להדגיש, ששאלת עיתוי הפרסום הוגדרה בפסק הדין ע"י הנשיאה ביניש עצמה כך: "עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת למועד הפרסום של החלקים המותרים לגילוי בפרוטוקולים של ועדת וינוגרד".
במילים אחרות, אנחנו עוסקים בלב לבו של העניין.
וכאשר בג"צ עוסק ב"עיקר המחלוקת בין הצדדים", אתה מצפה שהוא יכוון את מאמציו בהתאם, וידון באופן ענייני - ונקודתי - בטענות הנוגעות לעיקר המחלוקת הזו.
ויתרה מכך, הרי השופטת ביניש עצמה הציגה בפסק הדין את טענותיה של הוועדה, ומשכך עשתה - היא בעצם חייבה עצמה לדון אחת לאחת בטענות שהיא עצמה הציגה.
ומעל לכל: הרי מדובר בטענות הנטענות על-ידי גוף חשוב ביותר - ועדה הבודקת את ארועי המלחמה - ואתה מצפה שגוף כה חשוב יזכה מצד בג"צ להתייחסות עניינית ומנומקת לטענותיו.
ומה אתה מקבל? הבה ונראה.
אתה מקבל הרצאה כללית ומקיפה - חשובה כשלעצמה - על זכות הציבור לדעת, ועל חשיבות הביקורת הציבורית, ועל כך ש"שיטת הממשל הדמוקרטית ניזונה מכך - ואף תלויה בכך - שמן הציבור ואליו תהיה זרימה חופשית של מידע, אשר נסב על הנושאים המרכזיים, המשפיעים על חיי הכלל ועל חיי הפרט".
אלה הם כמובן דברים חשובים, שאיש - גם לא ועדת וינוגרד - לא יחלוק עליהם.
ומה לגופו של עניין? הרי הוועדה טוענת שלוש טענות ספציפיות, שמחייבות התייחסות ספציפית.
ובכן, זו התייחסותה של הנשיאה ביניש לטענות הספציפיות של הוועדה (ציטוט):
"יש להניח כי ניתן למצוא כוח-אדם אמין ומיומן, שיועמד לרשות הוועדה, על-מנת לערוך את הבחינה הביטחונית הנדרשת לשם איתור החומר שגילויו מותר".
אין ספק שקביעתה זו של הנשיאה עונה על טענתה הראשונה של הוועדה (בדבר החשש מהאטת קצב עבודתה).
ומה על הטענה השנייה הנוגעת לבעיית הכפיפות? נניח שניתן לקבל שקביעתה לעיל של הנשיאה מתייחסת גם לטענה זו.
אבל קיימת גם טענה שלישית, הנוגעת לבעיית המידע החלקי והמעוות. מה על הטענה הזו?
הנה מה שקבעה הנשיאה באשר לטענה השלישית:
"טענת בא-כוח המדינה לפיה פרסום החומר טרם הגשת הדוח הסופי יציג בפני הציבור מידע חלקי ומעוות, אף היא טענה שאין לקבלה. אם הפרוטוקולים כוללים חומר שגילויו מותר לפי דין - ראוי לפרסם את המידע ואין לומר כי מוטב לציבור שהפרסום יידחה למועד כה רחוק"
עיננו הרואות: הנשיאה מסרבת לקבל את הטענה, אך אינה מנמקת - באופן ענייני - את סירובה.
קשה להבין כיצד זה נמנעת הנשיאה מלנמק באופן ענייני את סירובה לקבל את הטענה הזו של הוועדה שחשיפה חלקית של הפרוטוקולים תציג בפני הציבור "מידע חלקי ומעוות". שהרי גם הנשיאה עצמה לא תכחיש - היא לא יכולה להכחיש - שחשיפה סלקטיבית חייבת אכן לגרום למידע חלקי ומעוות.
ויתרה מכך, הנשיאה מדברת בפסק הדין על חשיבותה של "זרימה חופשית של מידע". אבל הרי חשיפה סלקטיבית (בשל אילוצי ביטחון) מקפלת בתוכה מצב מובנה של העדר זרימה חופשית. ובהעדר זרימה חופשית של מידע - ברור שהמידע שכן זורם הוא חלקי ומעוות.
האם מידע חלקי ומעוות הוא מצב רצוי לציבור? ברור שלא. וכי איזה ערך יש לדיון ציבורי המתקיים על בסיס מידע חלקי ומעוות? הייתכן שבג"צ מצדד בדיון ציבורי המתקיים על בסיס מידע חלקי ומעוות? הרי רק תוצאות שליליות יכולות לצמוח ממצב לא רצוי שכזה.
וכך נוצר מצב, שהציבור וכלי התקשורת מנהלים דיון ציבורי - מעוות מעצם טיבו - באשר הוא מתבסס אך ורק על פרוטוקולים מסורסים.
ויתרה מכך, ועדת וינוגרד יושבת עתה על המדוכה וכותבת את הדוח על סמך מלוא החומר והפרוטוקולים, וזאת כשברקע נשמעים קולות רמים של דיון ציבורי המתבסס על חומר חלקי בלבד.
היכולה הוועדה במצב עניינים שכזה לשבת בראש שקט ולכתוב דוח ענייני - תוך התעלמות מרעשי הרקע החזקים והמעוותים הללו?
ובהקשר זה יודגש, שמבין חמשת חברי הוועדה - רק אחד, השופט וינוגרד, הינו שופט מקצועי, המסוגל - אולי - להרחיק עצמו מההמולה התקשורתית.
קשה להאמין שנשיאת בית המשפט העליון - דווקא היא - רצתה כך להקשות על ועדת וינוגרד - אבל הרי זו התוצאה. מידע חלקי ומעוות, הגורם לדיון ציבורי מעוות, המפריע קשות לעבודה הקריטית של הוועדה העסוקה עתה בכתיבת הדוח.
אין זאת אלא, שוועדת וינוגרד סברה שאם היא תפרסם קודם לפרוטוקולים את הדוח שלה, ובדוח היא תתייחס כמובן לכל החומר - גם לפרוטוקולים החסויים - יהיה בכך לגשר במידה רבה על בעיית המידע החלקי והמעוות, שהוא מנת חלקו של הציבור עתה - על כל התוצאות השליליות הנובעות מכך.
ובכן, מדוע זה ועדת וינוגרד לא זכתה להתייחסות עניינית ומנומקת של הנשיאה לטענת המידע החלקי והמעוות?
ההסבר לכך פשוט מכל פשוט: התייחסות עניינית והגיונית של הנשיאה לבעיית המידע החלקי והמעוות, היתה מחייבת אותה לקבל את עמדת הוועדה, שלפיה יש לפרסם קודם לכל את הדוח, ורק לאחר מכן לחשוף את חלקי הפרוטוקולים.
ואת התוצאה ההגיונית והמתחייבת הזו - בג"צ, משום מה, לא רצה.
