רחב לבי כשחזיתי בתמונות של ההולכים לחומש, כאשר קראתי על ההתארגנות המופלאה, כששמעתי מקצת סיפורים מידידי שהיו שם. לצערי לא יכולתי להשתתף, אני מתאוששת מניתוח ברגל המשבית אותי בינתיים, אך הייתי יחד עם אחי הגיבורים בכל רגע ובערב כשישבתי בבית החמים וחשבתי על הנערים, על הנשים והתינוקות בעגלות, על המבוגרים שהיו שם, שחלקם שוכבים על אדמה קשה, בקור הליל המקפיא ואולי אין מזון לכולם, אולי הקור מצמית, אולי הפה חרב מצמא, זלגו עיני דמעות ורציתי לחבק את כולם.
דבר אחד ידעתי, השירה ודאי פורצת ועולה ומתנשאת מעבר להרים הגבוהים והלב גואה מהתרגשות והוא חם, קודח, כמעט מבקש לפרוץ ולהתנתק ממקומו. הנה ההבטחה קוימה, חזרנו לכאן ועוד נשוב לתמיד ביום מן הימים. עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, אבל זה יקום ויהא, איש לא יוכל לעצור בעד הכוח הזה, האהבה הזאת שאין עזה ויוקדת ממנה לארץ ישראל, לאדמתה, לרגביה, לריחה, לכל שעל שבה.
תמיד חזרנו. גולי יהודה שבו מגלות בבל כדי לבנות את בית המקדש השני, ותקופת הבית השני מסמלת יותר מכל את ההתעוררות, את הגשמת התקוה שמעולם לא דעכה, את האמונה והלהט שבערו בלבבות למרות החורבן, למרות השבר, למרות הגלות, ואולי שיננו הגולים מנבואת ישעיהו וחזק לבם: "אני לפניך אלך והדורים איישר, דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע". ועם הצהרת כורש שבו שבי ציון כדי לחבר מחדש את החוט המקשר את העם היהודי לארץ ישראל.
והיה גם גוש עציון שנפל לאחר קרבות קשים ומצור ממושך, הישובים כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים- נפלו, בקרבות נהרגו 240 לוחמים ו-260 הלכו בשבי והישובים נהרסו כליל, והנה לאחר מלחמת ששת הימים גוש עציון שוחרר והישוב העברי חודש בו.
אפילו שלמה המלך שלא ברצונו עזב את כסא מלכותו וחזר אליו. מסופר כי אשמדאי מלך השדים ביקש משלמה כי ישחררו מהשלשלת אליה היה כבול, שחרר אותו שלמה ואז קפץ זה על המלך, חטף את טבעתו, את גלימתו והעיף את שלמה למרחקים והוא עצמו התחפש למלך, שינה פניו והתיישב על כסא המלכות, ואנשי הארמון חשבוהו למלכם האמיתי. ואילו שלמה מושלך היה ברחובות, הולך מעיר לעיר וקורא בקול גדול, אני שלמה המלך, אני הייתי מלך על ישראל בירושלים ונראה היה בעיני הבריות כמי שדעתו נטרפה, עד שהגיע לפני הסנהדרין, סיפר את סיפורו והם חקרו ודרשו ולבסוף נודע מי המלך האמיתי ושלמה המלך שב לאחר נדודים אל המלכות.
גם אנחנו נשוב אל חומש ואל הישובים האחרים. הנוער הנפלא שאין עוד כמוהו בעולם, הבנים והבנות העומסים על גבם, גזיות, אוהלים, שקי שינה ומה לא, וצועדים בנחישות בעוצמה ובאמונה כמו ממתין להם מעבר לפינה גן העדן. ואתה חושב לעצמך מי יכול להם, מי יעצור בעדם, בכל הזמנים ובכל הדורות היו נערים ונערות כאלה שהיו אמיצי לב ועשו למען עמם וארצם. והאחרים לפעמים תמכו בהם, לפעמים לא, וגם בדורנו הם כאן ואולי, אולי הם דור הגאולה, מי יודע?