ועדת וינוגרד נתונה ללחצים כבדים מצד בית המשפט העליון, פוליטיקאים ואנשי תקשורת. התוצאות של לחצים אלה עלולות להיות שליליות, ולכן הם לא לגיטימיים ופסולים.
ח"כ זהבה גלאון דרשה שדיוני ועדת וינוגרד יהיו פומביים, ושהפרוטוקולים שלה יפורסמו כאן ועכשיו. דרישותיה מצאו אוזן קשבת בבית המשפט העליון. במקום לדחות על הסף דרישות פוליטיות, בחר בג"צ להפעיל לחץ לא מתון על ועדת וינוגרד, במגמה להכריח אותה לקיים את דיוניה במרכז במה מוקפת באור זרקורים.
הכיוון השני של הלחצים מתמקד בכפייה על הוועדה להוציא מסקנות אישיות, כלומר, "עריפת ראשים". השאלה הראשונה העולה שוב היא מה לבית משפט עליון להתערב במדיניות של ועדת חקירה. איזו תועלת יש לפרסום דחוף בעיתונות של פרוטוקולים של דיוני הוועדה? תפקידה של הוועדה הוא לאסוף את הנתונים, לנתח אותם בצורה נכונה, ולהוציא מסקנות ולקחים נכונים. איך הוועדה יכולה לעבוד בצורה נכונה כאשר בועטים בדלת חדר הדיונים, פורצים פנימה ומחלקים את הפרוטוקולים לכל דורש?
איזה ערך מוסף יש לבית משפט עליון בשאלות מדיניות וביטחוניות מקצועיות? הרי טובים וגדולים כבר התריעו שהגישה שהכל שפיט היא גישה מגלומנית, חסרת שחר, הפוגעת גם במעמדו של בית המשפט העליון, וגם בנושאים העומדים על סדר היום המדיני-ציבורי.
באשר לתביעה הלוהטת להסקת מסקנות אישיות, הרי היא מבוססת על אי הבנה בסיסית. כל מי שעסק בהפקת לקחים מהמלחמה, יודע שהדבר החשוב הוא דווקא הסקת מסקנות מערכתיות.
ניקח לדוגמא את ועדת אגרנט. הדיון הציבורי במשך שנים רבות סביב דוח ועדת אגרנט התמקד בשאלה אם צריך לצרף לרשימת האשמים גם את שר הביטחון דאז, משה דיין, ואת ראש הממשלה, גולדה מאיר.
זה פיקנטי אך לא כל כך חשוב. מאידך, היתה התעלמות מוחלטת ממסקנות מערכתיות גורליות. למשל, כיצד נוצרה תפיסה מבצעית שגויה לפיה צבא היבשה הסדיר וחיל האוויר מספיקים כדי לבלום מתקפת פתע של שני צבאות גדולים כמו צבא מצרים וצבא סוריה? כפי שהיתה הנחת יסוד של המטכ"ל באותם ימים.
שאלה נוספת חשובה היא כיצד הופתעו מפקדי השדה של צה"ל מעוצמת מערך הנ"ט המסיבי הערבי, וכיצד הופתע חיל האוויר מעוצמת מערך הנ"מ הערבי. ההתמקדות היחידה בדיון הציבורי היתה כיצד הופתענו ממועד פריצת מלחמת יום כיפור, אבל לא היה דיון ציבורי ראוי לשמו בעובדה שבניין הכוח של צה"ל התבסס על הנחות אסטרטגיות שגויות.
שאלה מעניינת נוספת מאותה מלחמה היא כיצד הצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה בתוך מספר ימים, לצאת מהלם ההפתעה ולהתייצב בק"מ ה-101 לקהיר ו-40 ק"מ מדמשק. מתשובות לשאלות אלה אפשר ללמוד המון.
כך גם לגבי מלחמת לבנון השנייה. השאלות החשובות הן שאלות מערכתיות ולא שאלות אישיות לגבי אדם כזה או אחר. למשל, מדוע לא הופעל המהלך הקרקעי הרחב שהיה מכניע את איום הרקטות קצרות הטווח, שהן היו רוב הרקטות ששוגרו לעבר ישובים בישראל? או כיצד הצליח חיל האוויר לפגוע במכה מפתיעה ומהירה ברקטות ארוכות הטווח? או האם נקבעו יעדי מלחמה נכונים? ומה היה דרך ניהולה?
יש להפסיק את מחול השדים סביב ועדת וינוגרד. בית המשפט העליון חייב לחזור לשפיות ולצניעות ראויה. כך גם אנשי תקשורת ופוליטיקאים יומרניים.
תנו לוועדת וינוגרד לעבוד בשקט!