סיפור הניסים והנפלאות של יציאת מצרים, כפי שהוא מובא בהגדה של פסח, הינו ללא ספק הביטוי הנשגב ביותר להיסטוריה של העם השואף לצאת מעבדות לחרות. לכל אחת משלל ההגדות המצויות בשוק יש ייחוד משלה: יש הגדה בכתב-יד ויש הגדה שהיא מודפסת; יש כזו שבנוסח בבל ואחרות - בנוסח אשכנז; יש הכתובה בכתיב חסר ולעומתה - הגדה בכתיב מלא; ויש, אפילו, הגדה מוזרה, בעלת שלוש קושיות, לעומת ההגדה המקובלת, בת ארבע הקושיות.
הגדה זו, של שלוש קושיות, היא גם העתיקה ביותר וכתובה בכתב-יד. מקורה בתקופת הגניזה המצרית והיא נמצאה עד סוף המאה הקודמת בבית הכנסת בקהיר. כיום מצויה הגדה זו בספריית דרופסי-קולג' שבפילדלפיה.
לפני כ-50 שנה פירסם מוסד ביאליק "הגדה של פסח - מקורותיה ותולדותיה במשך הדורות". להגדה זו צורף תצלום הנוסח הבדוק של כתב היד מן הגניזה הקהירית. הגדה עתיקה זו מכילה 22 עמודים, בגודל של 12 על 9 ס"מ. מטבע הדברים מעוררת אותה הגדה עניין מיוחד. חלקה הראשון כולל הוראות מפורטות לאכילת פרפראות ב"ליל הסדר". מצויות בה גם ברכות, שבוטלו מאוחר יותר על-ידי ההלכה ולא היו נהוגות עוד לאחר חתימת התלמוד, דבר שיש בו כדי להעיד עד כמה נושנה הגדה זו.
כאמור, מכילה ההגדה שלוש קושיות בלבד של "מה נשתנה", ואלה הן: - "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, והלילה הזה - שתי פעמים."
- "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. הלילה הזה - כולו מצה".
- "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי, שלוק ומבושל; הלילה הזה - כלי צלי".
לא זו בלבד שחסרה הקושיה הרביעית, אלא שבקושיות אלה יש משום שינוי הגירסה המקובלת. מסתבר שמקורו של שינוי זה נעוץ בהבדל שבין "תלמוד ירושלמי" לבין "תלמוד בבלי". בעוד שב"תלמוד הבבלי" מופיעות ארבע הקושיות בנוסח השגור בפינו, הרי שבתלמוד הירושלמי מופיעות שלוש הקושיות בגירסתן הנ"ל. לדעת מדענים שחקרו את העניין, ניתן להסיק מכך שבעל ההגדה העתיקה לא היה אלא יהודי ארץ-ישראלי, שאימץ לעצמו את מנהג התלמוד הירושלמי. פרט מעניין נוסף: בהגדה זו לא מופיע הפסוק הידוע: "הא לחמא עניא"...
המחבר האלמוני למרות הדיברה המפורשת - "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" - נהגו במאות ה-14 וה-15 לעטר את ההגדות, ובמיוחד את אלה מביניהן שהיו כתובות בכתב-יד, בשפע של ציורים ססגוניים. עד כה פורסמו וצולמו בדפוס שלוש מהגדות אלה.
הראשונה בין ההגדות האמורות היא הגדת סארייבו, שקרוייה כך משום שלפני 110 שנה נמצאה במוזיאון הלאומי של אותה עיר יוגוסלבית. מקור ההגדה בספרד, ולדעת מומחים נדפסה בשנים שבין 1350-1400. נראה שלאחר גירוש יהודי ספרד הועבר כתב היד לאיטליה ומשם נדד לבלקן.
בשנת 1894 נטל ילד ממשפחת כהן, שהתגוררה אז בסארייבו, את כתב היד של ההגדה, שהיה מצוי בידי משפחתו של והביאו לקהילה היהודית המקומית. הילד סיפר כי אביו מת מספר ימים קודם לכן וכי משפחתו חיה בדוחק ונאלצת בשל כך למכור את כתב היד. ההגדה הנדירה נרכשה, איפוא, על-ידי המוזיאון הלאומי בעיר ועוררה בעקבות פירסומה עניין רב.
כתב-יד אחר מאותם ימים הוא הגדת-דארמשטדט. שמה זה ניתן לה על כי נמצאה במוזיאון העירוני בדארמשטדט שבגרמניה, לשם הועברה בשנת 1805, כעזבון מאוסף של הברון היבש, מקלן. החוקרים העלו כי במאות ה-17 וה-18 היה כתב היד של הגדה זו בידי יהודים. לדעת החוקרים קנה הברון היבש את ההגדה משמעון פנגלדרן, דודו של המשורר היהודי-גרמני, היינריך היינה. בשנת 1907 נמצאו 107 העתקים של הגדה זו במדינות שונות בעולם, בעיקר בספריות אוניברסיטאיות ואף ברשותם של בתי-מלוכה. נראה כי מאז התגלגלו כתבי היד לידיים אחרות.
פירסומה של הגדת דארמשטדט נעשה רק בשנת 1901, כאשר החוקר היהודי-גרמני, ד"ר אדולף שמידט, פירסם מאמר על "כריכות מעניינות של הגדות" באחד מכתבי העת הספרותיים. אגב פרסום המאמר נודע גם דבר קיומה של ההגדה.
האחרון שבכתבי היד שאותו נזכיר כאן הוא ההגדה של פרופ' דוד קאופמן, שנכללה באוסף הפרטי שלו בבודפשט. מקורה של הגדה זו באיטליה. בשנת 1957 פירסמה ספריית מדעי המזרח של האקדמיה ההונגרית למדעים רפרודוקציה של הגדה זו. על עמודה הראשון של ההגדה מופיע פרט מעניין. נאמר בו: "תנו רבנן - לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו, שמא בא אדם אחר מן השוק ויאמר: שלי הוא. לכן כתבתי שמי על ספרי". מתחת למלים מופיעה חתימתו של "צעיר" ללא שם.
מה נשתנה? ההגדה הראשונה שראתה אור בדפוס היתה זו שהופיעה ב-1482, בואדי אל-חג'ארה שבספרד. מהגדה זו, המכילה שישה עמודים, מצוי רק טופס אחד - באוסף העיזבון של זלמן שוקן, אשר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.
מאז הודפסו הגדות מעניינות רבות. בשנת 1515 הודפסה בקושטא או בספרד (?) הגדה מצויירת, שקטע ממנה מצוי בגנזך בית המדרש לרבים בניו-יורק. שלוש שנים קודם לכן הודפסה בפרנקפורט הגדה עם שישה פיתוחי-עץ. אולם, הגדה זו אינה יהודית. היא תורגמה ללטינית ונושאת את השם "חוקת הפסח". מסתבר כי "חוקת הפסח" תורגמה על-פי דרישת הפרנציסקנים בפרנקפורט, כדי שתשמש חומר-רקע לוויכוח בין שני החוקרים הנוצריים, רויכלין ופפרקורן (רויכלין היה גרמני שהגן על היהודים, ואילו פפרקורן היה יהודי משומד, שיצא בגנות היהודים).
בשנת 1952 פירסם החוקר, ד"ר ארנסט וייל, ספר המכיל פיתוחי-עץ, הלקוחים כנראה מההגדה הוונציאנית מהמאה ה-15. שני דפים מהגדה זו, המעוטרים בתמונות, נמצאו בכריכה של כתב-יד איטלקי. פיתוחי העץ הם בגודל 15 על 23 ס"מ והם מופיעים על גבי צידו האחד של הנייר בלבד. אחת משתי התמונות שנתגלו מראה שחיטתו של קורבן-פסח ונזילת דמו על משקוף הבית. התמונה השניה מראה שולחן ערוך ל"סדר הפסח" וילד ניצב ליד השולחן ושואל "מה נשתנה".
