משה נעים (70) מיפו מתייצב מדי יום במקום-עבודתו. המקום - אזור התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. משלח היד - קבצן. גם כאשר נפל באחרונה למשכב למשך שבוע, עקב מחלה, לא היה מוכן לוותר על הכנסתו היומית. נאמן למקום עבודתו הוא שלח ממלא-מקום, שהגיע לפינה הקבועה והתיישב לצד כרזה מאירת עיניים: "תרום, בבקשה, בעין יפה. אני חולה היום". בתום יום העבודה נאסף בקופה, במעות קטנות, סכום עגול של 100 שקל. הישג לא רע, מפני שממלא המקום היה... כלב הזאב הנאמן של הקבצן.
לא מסכן בציבור מקובל להצמיד לפושטי היד תו של עלובי-חיים, שהגורל התאכזר אליהם ולכן הידרדרו לשפל המדרגה. אלא שהצצה אל עולמו של הקבצן הישראלי המצוי עשויה לגלות כי לא תמיד הוא כל כך מסכן: יש שהוא יודע להסתדר היטב במצבו ואף להפיק ממנו תועלת, ויש שמשחק לו המזל והוא נעלם מקרן הרחוב, לאחר שזכה בטובות-הנאה לא-מבוטלות. יש ביניהם אף כאלה הרואים בעיסוקם משלח-יד מכובד וכועסים כאשר אין תורמים להם ביד רחבה.
כיצד הגיעו לאן שהגיעו? מה מתחולל בנפשם? למה הם שואפים בסתר-ליבם? לא כל קבצן מוכן לחשוף את עצמו ולדבר בגילוי לב. משה נעים, לעומת זאת, נעתר לדבר על מניעיו ואף התוודה בחיוך מבוייש: "מה לעשות. אני זקן מכדי למצוא משהו. אף פעם לא היתה לי עבודה קבועה. עד לפני עשר שנים עבדתי, פה ושם, בסבלות או ברוכלות. בקושי רב פירנסתי אשה ולאחר שנפטרה הפסקתי לעבוד. כיום אין לי הכנסות, לבד מהנדבות, ובקושי אני מצליח לאסוף כ-2500 שקל בחודש".
קבצן תל אביבי אחר, שסירב להזדהות בשמו, נעשה פושט-יד עקב בריאות לקויה. עד לפני חמש שנים עבד כמסגר בבית-מלאכה זעיר. לדבריו, פוטר מהעבודה לאחר שמעבידו מאס בהתקפי מחלת הנפילה שבה הוא לוקה. הוא לא הצליח למצוא עיסוק חדש ובלית ברירה פנה לעיסוקו הנוכחי.
בתחילה התבייש לפשוט יד ברחוב. הוא התחכם והציב עשר קופות נעולות בסימטאות התחנה המרכזית. על הקופות חרט: "צדקה תציל ממוות". מדי ערב היה נוהג לפקוד את קופות הצדקה שלו, לרוקנן ולשלשל את תוכנן לכיסו. "ראיתי בקופות פתרון לבעייתי, כי התביישתי לבקש נדבות בגילוי", הוא מתוודה. השיטה פעלה, ולדבריו היו ימים שמצא בקופות סכום כולל של 1000 שקל לערב. חלק גדול מהכסף השקיע במניות, שערכן פחת ברבות הימים. יום אחר נעקרו הקופסאות ממקומן ונגנבו. מאז נאלץ לשנות מאורחותיו ולנהוג ככל קבצן מן השורה, חרף אי הנעימות הכרוכה בדבר.
בלי סודות בין הקבצנים אין סודות ושמע המקרה עבר מפה לאוזן, עד שהגיע לירושלים. התוצאה: עשרה פושטי-יד בבירה החליטו על ייסוד קרן משותפת, שתשמש אותם "בימי מצוקה". הקבצנים, כולם בשנות ה-60 שלהם, החליטו על צעדם זה בעקבות "ירידה תלולה" בהכנסותיהם. לדבריהם, ממעטים באחרונה העוברים-ושבים לתרום נדבות, והתורמים עושים זאת בקמצנות רבה.
הקבצנים החליטו כי מהכספים ש"ירוויחו", יכניס כל אחד מהם לקרן, מדי יום, סכום של חמישה שקלים. הכספים שיצטברו בקרן ישמשו כל אחד מעשרת הקבצנים, כשיזדקק להם בעת מחלה או תאונה. לצורך איסוף הכספים שיצטברו החליטו הקבצנים למנות אחד מהם כ"גזבר" ואחד כ"מבקר".
יעילות לא פחות גדולה גילתה קבוצת פושטי-יד מתל אביב, שהחליטה לערוך "מגבית-חירום" למען חבר למקצוע, ערירי, שנפל למשכב. היה זה לאחר שנודע להם כי אותו חבר, קבצן ותיק, בן 65, תושב יפו, לוקה במחלה קשה ונותר ללא סיוע כלשהו. הם החליטו להיחלץ לעזרתו: כל אחד מהם תרם 200 שקל ואת הסכום הכולל הביאו בצוותא לביתו של הקבצן החולה, המתקיים מקיצבת הביטוח הלאומי.
נדיבות-ליבם של הקבצנים היא צד לא ידוע באופיים. כך, למשל, מהלך ביניהם סיפור על קבצנית בת 83 מתל אביב, שהלכה לעולמה והורישה סכום של 10,000 שקל לילדים מוכי-גורל. המנוחה, ילידת תימן, שנהגה במשך שנים לפשוט יד בשוק הכרמל בעיר, נפטרה ערירית ובודדה. מכרתה ואשת-אמונה היחידה, שרה יוסף, המתגוררת בשכנות לביתה שבכרם התימנים, סיפרה כי ימים מספר לפני שנפטרה, הפקידה בידיה הקבצנית שקית-פלסטיק ובה 10,000 שקל. "כאשר אמות", ביקשה אותה הקבצנית הישישה, "אני מבקשת ממך לתרום סכום זה בעבור ילדים יתומים. אני מקווה שהם לא יצטרכו לקבץ נדבות כפי שעשיתי אני".
גם לקבצנים שאיפות כמוסות. כל קבצן והחלום שלו. חלום-חייו של שמואל ד., בן ה-67, קבצן ערירי מתל אביב, היה מאז ומתמיד לנסוע לחו"ל. בחסכונות של שנים שהצליח לצבור מנדבות, טס לחופשה של חודש בארץ-הולדתו, יוון, משם עלה לפני 45 שנה. ב"מקום-עובדתו" הקבוע, בכיכר המושבות, צבר משך השנים בהתמדה שקל לשקל. לעיתים אף מנע אוכל מפיו, כדי לחסוך לנסיעה המיוחלת. הקבצן הישיש, המתגורר בחדרון עלוב בכפר שלם, שהה משך חודש אצל בני-משפחתו שנותרו בסלוניקי. כשחזר ארצה, שב ל"עסקים" בכיכר המושבות. עד לנסיעה הבאה, כמובן.
