פיזור דעת בגיל העמידה

בדרך כלל אני מסתדר די יפה בלי כסף. בערך פעם בחודש אני מוציא 60 דולר מהבנק - וליותר מזה איני צריך. כמעט בכל מקום ניתן לשלם היום בכרטיסי אשראי, ואפילו בתי העסקים שדרשו פעם מינימום מסוים עבור עסקת אשראי - נניח 10 דולר - ביטלו את הדרישה הזו. אתמול נוכחתי שנשאר לי שטר דולר בודד בארנקי, וידעתי שהגיע הזמן ללכת לבנק, למלא את טופס ההפקדה (היו לי כמה צ'קים להפקיד), לציין על הטופס שאני רוצה למשוך 60 דולר, לחתום בנוכחות הפקידה, לקבל את הכסף ואת הקבלה ("איך אתה רוצה את הכסף, מר פורסטר, בשטרות של 10 דולר או 20 דולר?”), להגיד שלום, ולצאת... אבל הפעם היה משהו שונה בביקור השגרתי בבנק. הפקידה הפרסיה נתנה לי את הקבלה ואיחלה לי פסח שמח. וזה בלבל אותי. הבחורה אינה מכירה אותי, שמי בהחלט אינו מסגיר אותי כישראלי או כיהודי, אז איך לעזאזל היא ניחשה שאני ישראלי? נו, החלטתי, מבטא הרי יש לי, ומי שבקיא במבטא הישראלי יכול באמת לדעת מיד שאני ישראלי במוצאי. אם כך, היא לא סתם פרסיה אלא פרסיה בת עמנו! החלטתי לשאול אותה על כך בביקורי הבא בבנק. למחרת (זה היום) נכנסתי למכולת הערבית בשכונה כדי לקנות חלווה ישראלית. הוצאתי את הארנק, ונוכחתי שיש בארנק שטר בודד של דולר - בדיוק כמו אתמול, לפני הביקור בבנק. מה קרה לשלושת השטרות של 20 דולר שהייתי אמור לקבל אתמול? ניסיתי לשחזר בזיכרוני (והאמת היא שיש לי זיכרון פוטוגרפי) מה קרה אתמול בבנק. זכרתי שנתתי לפקידה את טופס ההפקדה ואתז את הצ'קים, שניים במספר. אבל רגע, היא לא ביקשה ממני לחתום על הטופס בנוכחותה, לא נתנה לי 60 דולר, אבל כן נתנה לי קבלה וכן איחלה לי חג שמח. כמובן, אם היא סיימה את יום העבודה עם 60 דולר בקופה, מעבר ומעל למה שהמחשב אומר שצריך להיות בקופה, היא בוודאי מודעת לטעות שנוצרה (באשמתה? באשמתי?) והיא מנסה כרגע ליצור קשר איתי כדי לאזן את החשבונות. הסתכלתי במצג הסלולרי. אף אחד לא ניסה להתקשר מהבנק. בלית ברירה נכנסתי למכונית והפניתי אותה בכיוון הבנק. בסרט "חיים נפלאים" (1945) מגלם ג'ימי סטיוארט מנהל בנק שבסופו של יום עבודה מנסה לאזן את החשבונות ומגלה גירעון בקופה. האפשרות שהוא יואשם במעילה בכספי הלקוחות מכניסה אותו לדיכאון עמוק ומביאה אותו לניסיון התאבדות ממנו מציל אותו ברגע האחרון מלאך חביב בשם קלארנס. בסרטים, כנראה, מאזנים הבנקים את החשבונות מדי ערב. המציאות קצת שונה. למנהל סניף הבנק שלי, מסתבר, לא היה מושג שספריו לא היו מאוזנים. הוא הצליח לוודא תוך מספר דקות שסיפורי נכון - מחשב הסניף כלל תצלום של טופס ההפקדה ללא חתימתי - ובלחיצת כפתור החזיר 60 דולר לחשבוני. איזון החשבונות, אמר לי, נעשה היום מחוץ לסניף, במרכז הבנק. “אפילו אם לא היית מגלה את הטעות,” אמר לי, “הם היו מגלים אותה תוך יומיים-שלושה.” בתקופת האבן הבנקאית איזנו את החשבונות, בלי מחשבים, מדי ערב. כיום, עם כל הסופר-מחשבים. ניתן לגלות את הטעות תוך יומיים-שלושה. ולכן קוראים לתקופה שאנו חיים בה "העידן הטכנולוגי”.