על-פי חוק האזרחות, כל אזרח ישראלי המבקר במדינת אויב מאבד אוטומטית את אזרחותו מרגע יציאתו את ישראל. ולפי חוק יסוד: הכנסת - מי שאינו אזרח ישראלי אינו יכול להיבחר או לכהן כחבר כנסת. לפיכך, לאחר ביקורם של הח"כים מסיעת בל"ד בסוריה הם אינם נחשבים יותר לאזרחי המדינה ולכן גם לא לחברי כנסת. דליה איציק סירבה לפעול על-פי החוק, ולכן עתירה מוגשת בימים אלה לבג"צ. אם בית הסזון העליון יפעל הפעם על-פי החוק, על יו"ר הכנסת יהיה לכבד הפעם את החוק להודיע להם על סיום כהונתם ועל פינוי מקומם לבאים אחריהם ברשימה.
לפי חוק יסוד: הכנסת - מי שאינו אזרח ישראלי אינו יכול להיבחר או לכהן כחבר כנסת. סעיף 11 לחוק האזרחות קובע מפורשות וחד-משמעית:
"(א) אזרח ישראלי שיצא מישראל שלא כדין לאחת מהמדינות הנזכרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, או רכש את אזרחותה, יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו מישראל; ביטול אזרחותו הישראלית של אדם לפי סעיף קטן זה, מבטל גם את אזרחותו הישראלית של ילדו הקטין שאיננו תושב ישראל".
אין בנוסח סעיף זה שום מצב של שיקול דעת, כמו קיים בתתי סעיפים אחרים באותו חוק.
לדוגמא, סעיף ב' מיד אחריו קובע:
"(ב) שר הפנים
רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל".
על כן, בעוד על-פי סעיף א' אין בכלל שאלה של שיקול דעת והאזרחות פוקעת אוטומטית.
מאחר שזה איננו חוק העונשין, אלא דין מנהלי, החסינות איננה חלה במקרה הזה, בדיוק כמו שהחוק מחייב חברי כנסת לשלם מס הכנסה, "למרות" חסינותו. זהו הוא חוק מנהלי מובהק ולא עונשי- הקובע דרכי התנהלות של אזרחים ומעמדם כלפי המדינה, ללא הבדלי מעמד, תפקיד וגזע. איבוד האזרחות שייך לדין המנהלי והוא נעשה אוטומטית ללא כל פעולה משפטית.
יצויין כי סעיף דומה קיים בחוקים של מדינות מערביות מתקדמות, לרבות ארה"ב וצרפת.
פועל יוצא המתחייב מהמצב החוקי הוא, שחברי הכנסת עזמי בשארה, ואסל טאהא וג'מאל זחאלקה,
שביקרו בסוריה לפני מספר חודשים, איבדו את אזרחותם הישראלית, ואינם יכולים לכהן יותר כחברי כנסת.
עו"ד ניצנה דרשן-לייטנרף תעתור לבג"צ בשם ארגון "שורת הדין" ותדרוש מבית הסזון העליון לכבד את חוקי מדינת ישראל.
לשופטים אין סמכות לדחות את העתירה.
החוק שעליו היא מתבססת הוא חוקי וחוקתי ומקובל בעולם המערבי, ועל אף נטייתם הפוליטית המובהקת של שופטי בית הסזון העליון נגד מדינה יהודית, אין בחוק שום פרצה המאפשרת להם להכשיר אזרחות אשר החוק לא התיר כל שיקול דעת בידי איש להחליט שהיא לא פקעה. היא כבר פקעה והם כבר לא נחשבים חברי כנסת ולתעודות שיש ברשותם אין כבר כל תוקף חוקי.
הסבירות היא שחברי הכנסת ינסו להיתלות על הניסוח שבסעיף - "יצא שלא כדין" ויטענו שיציאתם היתה כדין.
אולם עיון בחוק למניעת הסתתננות מגלה גם הוא שפרצה זו בלתי אפשרית: "לא יצא אדם לאחת הארצות המפורטות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד - 1954,
אלא בהיתר משר הפנים, ולא ייכנס אזרח ישראלי או תושב ישראלי בכל דרך שהיא לאחת מארצות אלה אלא בהיתר כאמור".
כלומר - שוב אין לנו עניין עם חוק העונשין, וממילא לא עם החסינות, אלא בחיוב מעשה המתנה התניה פוזיטיבית בדבר קיומו של אישור מראש משר הפנים, לביקור במדינת אוייב.
כלומר: הגדרת יציאתם למדינת אוייב שלא כדין כל עוד אין בידם אישור משר הפנים היא אוטומטית, ופקיעת אזרחותם לאחר ביקורם במדינת אויב ללא אישור משר הפנים, הינה הוראה מנהלית אוטומטית ואין לה כל קשר לחסינות או לדין הפלילי.