ב-10 במרס 2007 התקיימה בבגדד ועידה בת יום, שדנה בייצוב המצב הפנימי בעירק. הוועידה נערכה בדרג שגרירים, והשתתפו בה נציגים מעירק ומכל שכנותיה - ובכללן אירן וסוריה - מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, ומכמה מדינות נוספות. השיחות בוועידה התמקדו בשאלה כיצד לסייע לעירק לטפל בבעיית האלימות הפנימית ולקדם את ההתפייסות בין העדות בה. משתתפי הוועידה הגדירו אותה כצעד חיובי ראשון, והוסכם ביניהם להקים קבוצות עבודה שיכללו נציגים מעירק ושכנותיה, ושיטפלו בסוגיות הביטחון והחדירות לתוכה מעבר לגבול, בענייני הנפט והחשמל, ובבעיית פליטי המלחמה בעירק. חשוב מכך, משתתפי הוועידה הסכימו להכין ועידה נוספת שתתכנס בקרוב, יתכן בדרג שרים, שמסגרתה ומועדה טרם נקבעו.
המיוחד בוועידה זו הוא שזו לראשונה מזה שנים רבות נפגשו בה נציגים אמריקנים ואירנים בפומבי, לדיון בסוגיה מרכזית. בעבר התקיימו מפגשים בדרגי עבודה בין שני הצדדים במקומות שונים, ללא פרסום מראש, כדי לדון בסוגיות נקודתיות, כדוגמת כאלה שהיו קשורות בפעולה הצבאית האמריקנית באפגניסטאן. הפעם המפגש היה רשמי, לאחר הודעה מראש, כשיוחסה לו משמעות רחבה יותר, הנוגעת למכלול יחסי שתי המדינות. יחד עם זאת, שני הצדדים טרחו להדגיש שלא התקיימו ביניהם מגעים בילטראליים, מעבר למפגש במליאת הוועידה.
המפגש בבגדד בין נציגי ארצות הברית ואירן נבע ממצוקתם של שני הצדדים ומעניינם להטות את המצב בעירק לכיוון הרצוי להם. ארצות הברית מצויה במצוקה גוברת בשל הסתבכותה בעירק, כשהממשל האמריקני מתחבט בין שני קצוות: מצד אחד, גובר עליו הלחץ להוציא את כוחותיו מעירק בהקדם; ומצד שני, הוצאת הכוחות ללא ייצוב המצב בעירק עלולה להחמיר את חוסר היציבות באזור ולפגוע עוד יותר באמינותה ובמעמדה של ארצות הברית בו. אירן מצויה תחת לחץ גובר בסוגיית הגרעין, ובכלל זה תחת איום של פעולה צבאית נגדה בעתיד, והיא מוטרדת מחוסר היציבות בעירק ומהאפשרות של התפשטותו לתחומיה שלה. ואולם אירן רואה גם הזדמנות במצב שהתפתח בעירק, עם היעלמותה של עירק כשחקן אזורי מרכזי ומאיים, שבעבר בלם ואיזן את אירן, והופעתם של השיעים כגורם המוביל בה.
חשיבות המפגש הוא בעצם קיומו מתוך שיקולים אלה נגזר עניינן של ארצות הברית ואירן לשנות ממנהגן ולהגיע למפגש בבגדד. הממשל האמריקני מבקש למצות את כל האפשרויות לייצב את המצב בעירק, כשברור לו שלמאמץ הצבאי שהוא מנהל בה חייב להתלוות גם מאמץ מדיני; בכך הוא מבקש גם לתת מענה להצעות העולות בארצות הברית - לדוגמה בדוח בייקר -המילטון - להידבר גם עם אירן בעניין. ושיקול נוסף: אם בסופו של דבר יחליט הממשל האמריקני לבצע פעולה צבאית באירן, חשוב לו להפגין כי מיצה לפני כן את כל הדרכים האחרות, כולל הידברות עם האירנים. אירן מבקשת לנצל את ההידברות להשגת כמה מטרות: לקבע את ההכרה במעמדה ובהשפעתה בעירק; לתרום לתהליך העשוי להוביל ליציאת הכוחות האמריקנים מעירק; ולנסות לצמצם את הלחץ עליה בסוגיית הגרעין, בתמורה לסיועה ליציבות בעירק.
חשיבותו של המפגש בין נציגי ארצות הברית ואירן היא בעצם קיומו, ובכך שהוא שבר את הקרח ויצר בסיס למפגשים נוספים בעתיד. אם הצדדים יהיו מסוגלים להתגבר על משקעי העבר, יכולה להיות למפגשים כאלה דינאמיקה משלהם.
אולם הידברות בין ארצות הברית לאירן תידרש להתמודד עם קשיים חמורים, שלפחות עד כה צמצמו את המגעים ומנעו הבנה והסכמה ביניהן. ראשית, קיימת רמה גבוהה של חשדנות וחוסר אמון בין הצדדים. האגף הרדיקאלי של המשטר האירני התמיד בהתנגדותו להידברות עם הממשל האמריקני, משום שהנתק מארצות הברית נתפס בעיניו כאחד הסממנים העיקריים של המהפכה האיסלאמית. ובארצות הברית מצויים גורמים חשובים המסתייגים מהידברות עם המשטר האירני, המשתייך בעיניהם ל"ציר הרשע". חשדנות זו תרמה כנראה לכך שנציגי ארצות הברית ואירן נמנעו ממגע בילטראלי ביניהם במפגש בבגדד.
חילוקי דיעות מהותיים לגבי עתידה של עירק שנית, קיימים חילוקי דעות מהותיים בין ארצות הברית ואירן לגבי עתידה של עירק ומעמדה של ארצות הברית. הממשל האמריקני רוצה לכונן בעירק משטר יציב הקשור במערב ובארצות הברית, כולל על-ידי פיוס הסונים ושילובם במשטר; למנוע הקמת גוש שיעי על-ידי התחברות המרכיב השיעי בעירק לאירן; לבלום ולאזן את מעמדה ושאיפותיה של אירן במפרץ; ולהוציא את כוחותיו מעירק תוך מזעור הפגיעה במעמדה ובאמינותה של ארצות הברית. לאירן מטרות מנוגדות: היא רוצה בעירק יציבה אך חלשה, שהמרכיב השיעי בה יתחבר לאירן ויהיה תלוי בה, ושכוחות ארצות הברית יצאו מעירק בהקדם, כשמעמדה האזורי מוחלש. למשטר האירני אין סיבה לסייע לארצות הברית לשקם את מעמדה האזורי.
ושלישית, אם יתפתח משא-ומתן מעשי בין ארצות הברית לאירן בסוגיה העירקית, סביר להניח שאירן תדרוש את הפסקת הלחץ עליה בסוגיית הגרעין, בתמורה לסיוע שתסכים לתת בעירק. קשה להניח שארצות הברית תוכל להסכים לדרישה אירנית כזו, שמשמעותה השלמה אמריקנית עם החתירה האירנית לנשק גרעיני. זו גם הסיבה שהממשל האמריקני סרב לדון עם האירנים במפגש בגדד בנושא כלשהו מלבד הנושא העירקי. ובסופו של דבר, גם לו הייתה אירן מוכנה לסייע בייצוב המצב בעירק - השפעתה הייתה מוגבלת. מידת השפעתה להשיג להתפייסות בין השיעים לסונים בעירק כנראה אינה רבה: יכולתה לתרום לשיבוש הסדר הקיים גבוהה מיכולתה לתרום לרגיעה בעירק.
מכל אלה נראה, כי מרחב הפעולה להידברות משמעותית בין ארצות הברית לאירן אינו גדול בתנאים הנוכחיים. הסיכוי שהידברות כזו תוביל לתוצאות ממשיות יגדל בשני תרחישים אפשריים. האחד, אם הממשל האמריקני יחליט להוציא את כוחותיו מעירק, ובכך יצור עניין אצל האירנים להידבר עמו, כדי להחיש את יציאת הכוחות ולנצלה כדי לשפר את מאחזיהם בעירק. והשני, אם אירן תגלה נכונות, עקב הלחצים עליה, להגיע לעסקה מקיפה בסוגיה הגרעינית, שתאפשר גם השגת הבנה בסוגיה העירקית.
