מעטים ספרי ההיסטוריה עליהם ניתן לומר שהם נקראים באותה מידה של להט בה נכתבו. ”מאו: הסיפור הבלתי נודע" הוא אחד מאותם מעטים. יתר על כן, לא רק שהוא כתוב בלהט, תוכנו חורך ושורף רבות מהתפישות המקובלות ביחס למאו דזה דונג, יושב הראש של המדינה הקומוניסטית הגדולה בעולם, ומציג באור שונה לחלוטין מן המקובל את דיוקנם של מאו, המהפכה הסינית והקומוניזם הסיני.
את פגמיו של הספר ראוי לציין מראש. הוא חד-צדדי במפגיע, ואינו מעמיד פנים אחרות. המחברים, ובמיוחד ג'ונג צ'אנג, כותבת רב המכר ”ברבורי פרא", מתעבים את מאו, ואינם מסתירים את האיבה הגובלת בגועל פיזי שהם חשים כלפיו. מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית ואחר-כך של סין משנות השלושים ועד 1976 מוצג כמפלצת מחליאה, ללא קו דקיק של חסד. גם מי שמורגלים בקריאת ביוגרפיות של אנשים נאלחים כמו היטלר, סטלין או פול פוט יהיו מופתעים מעוצמת השנאה למאו.
בעיה אחרת של הספר קשורה במתודולוגיה. צ'אנג והלידיי הקדישו 12 שנים מחייהם למחקר ולכתיבה והתוצאה היא המחקר המקיף והמעמיק ביותר שנכתב על מאו מעולם. הזוג לא חסך במאמצים: כמעט כל אדם חי, שהיה במגע כלשהו עם מאו ואירועי חייו רואיין. המחברים קראו כל בדל מידע שפורסם והתעמקו בארכיונים הסובייטיים שנחשפו לאחרונה, ונסעו בכל רחבי העולם כדי לראיין כל מי שהיה בידו בדל אינפורמציה. ההיכרות עם סין ואנשיה של צ'אנג, והיכרותו המעמיקה של הלידיי עם ההיסטוריה הרוסית והאלבנית, מקנים לספר עומק מרשים ולעתים כמעט לא יאומן. למרות זאת, סובל הספר מחור גדול וחמור אחד: המחברים אינם נוקבים (ואינם יכולים לנקוב) בשמותיהם של מרואייניהם מסין היבשתית. אם אתה סומך על יושרתם, אין בכך משום בעיה. אם אתה חושב שהם מזייפים, מוטל כתם של ספק על כמה וכמה טענות בולטות בספר.
מאו לא היה קומוניסט אלא אופרטוניסט הביוגרפיה של מאו היא סיפור של הפרכה. התיאור המקובל של מאו הציג אותו כבן איכרים שהשתכנע בצדקת הקומוניזם בנעוריו, עלה לראשות המפלגה הקומוניסטית, נאבק באופן הירואי לצד האיכרים המדוכאים בשלטון הקואומינטנג ובפולשים היפנים, איחד את סין, והחל במסע של תיעוש ומודרניזציה של המדינה. היו כשלים והיו כישלונות, שהבולט ביניהם הוא ”הקפיצה הגדולה קדימה", אך הסיכום הכללי מצביע על שינוי לחיוב בסין תחת הנהגתו.
צ'אנג והלידיי חולקים על כל נקודה ונקודה בתיאור המעשה הזה. מאו, כפי שהוא מתואר על-ידם, לא היה קומוניסט אלא אופורטוניסט. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית בגיל מבוגר (הוא הזדהה כקומוניסט רק בגיל 28), ועסק כמעט למן ההתחלה במסע ארוך לביסוס שליטתו במפלגה. המפלגה הקומוניסטית בשנות העשרים הייתה אסופה של צבאות פרטיים, שלא הייתה שונה בהרבה מכנופיות הלוחמים ששלטו בחלקים שונים של סין. מאו עסק במהלך כל שנות העשרים והשלושים כמעט אך ורק בניסיון להחליש את כנופיות הקומוניסטים המתחרות, ולספוח את חייליהן אליו.
צ'אנג והלידיי גורסים כי הקומוניסטים, בשטחי הארץ הקטנים בהם שלטו (המדינה האדומה הראשונה בג'יאנגסי, 1931-1935), היו רחוקים מהתמונה האידילית של מנהיגים שפעלו יד-ביד עם האיכרים כנגד האיכרים העשירים ולמען שיפור מצבם של האיכרים. להפך, הקומוניסטים נהגו כגרועים במנהיגי הכנופיות, כשהם שולטים ביד ברזל באוכלוסיה שאת שפתה לא דיברו, עושקים אותה בלי הרף ומותירים אחריהם אדמה חרוכה ואוכלוסיה מזת רעב. בארבע השנים הקצרות עד לקריסתה של המדינה הקומוניסטית הסינית מתו יותר מעשרים אחוז מתושבי המדינה, חציים ברעב וחציים במחנות עבודת פרך ועינויים.
תמונה זו חזרה על עצמה שוב ושוב: בכל מקום בו התיישבו הקומוניסטים הם פצחו כמעט מייד בסבב אינסופי של טיהורים, מעשי רצח, השפלה, שוד וגזילת רכושם של האיכרים העניים. זו לא הייתה התרחשות חד-פעמית אלא שיטה להטלת אימה ולמקסום התועלת שניתן היה להפיק מתושבי המקום.
השימוש בשיטה נחלש רק כאשר מצאו הקומוניסטים מקורות מימון אחרים: רוב הכנסותיהם בתקופות מאוחרות יותר מומנו על-ידי סחר באופיום ובאמצעות סיוע של ברית-המועצות. בתחום זה, המחקר של צ'אנג והלידיי חושף בסיוע הארכיונים הסובייטים את מידת התלות הזו: לתנועה הקומוניסטית הסינית לא היה בשלב זה כמעט שום כוח קיום עצמאי ללא התמיכה הסובייטית בכסף, בנשק ובייעוץ.
אחרי ניצחונם של הקומוניסטים במלחמת האזרחים (הכותבים משכנעים בטענה, המקובלת היום על חוקרים רבים, כי הקומוניסטים נמנעו למעשה מלחימה ביפנים והותירו את המשימה לצ'יאנג קאי-שק; הם משכנעים פחות בטענה שניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים נבע מ'חפרפרות' קומוניסטיות בצבא הקואומינטנג) התחיל מאו לערוך 'סבבי' טיהורים בקנה מידה רחב אף יותר ובמקביל, ניסה לכבוש לסין ולעצמו מקום מרכזי יותר ויותר בזירה העולמית.
מאו התייחס למלחמת קוריאה ככלי להשגת שאיפותיו העיקריות מלחמת קוריאה, מגלים הכותבים, הייתה מלחמה בין-מעצמתית במובן הרבה יותר עמוק מכפי שסברו קודם. רוב החיילים שלחמו בה היו אמריקנים מחד וסינים מאידך. מטרתו של סטלין, שיזם ואף ניהל את המלחמה, הייתה להקיז את דמם של האמריקנים. הרוסים סיפקו את הנשק והידע, הסינים סיפקו את בשר התותחים ונטבחו במאות אלפיהם.
כאשר עמדו הצדדים על-סף יישוב העימות, ודמם של האמריקנים לא הוקז במידה מספקת לטעמם של מאו וסטלין, סרבו הסינים להתפשר בשאלת השבויים. האמריקנים דרשו שהשבויים הסיניים יהיו חופשיים להחליט אם לשוב לסין העממית, הסינים דרשו שהם יושבו אליהם בלי אפשרות בחירה. הלחימה התחדשה. כאשר הגיע סטלין למסקנה שמספיק ודי, קיבלו הסינים את התנאי האמריקני.
מאו התייחס למלחמת קוריאה, כמו לעימותים אחרים, ככלי להשגת שאיפותיו העיקריות: חימושה של סין והשגת נשק אטומי באמצעות הסובייטים, ותיעוש מהיר של סין. האדישות שלו לחייהם של הסינים במהלך התהליך הייתה מוחלטת.
”הבה נחשב כמה בני אדם ימותו אם תפרוץ מלחמה. בעולם חיים 2.7 מיליארד איש. שליש מהם יאבדו. אולי קצת יותר. ייתכן שמחציתם... אני אומר שאם ניקח את המצב הקיצוני, מחציתם ימותו, מחציתם יחיו, אך האימפריאליזם יימחק מעל פני האדמה וכל העולם ייעשה סוציאליסטי". (עמ' 505, 17 בנובמבר 1957).
בשיחות אחרות, הוא ציין כי אין זה נורא כל-כך אם ימותו 300 מיליון סינים במלחמה אטומית. סין יכולה לשאת פגיעה כזאת, הוא גרס. האמריקנים, לא.
הוא התכוון לכל מילה. מהרגע בו השתלטה המפלגה הקומוניסטית על סין, החל מאו ביישום אותן תפישות שהנחו אותו במדינה הקומוניסטית הקטנה יותר שהייתה לו בצפון סין. האיכרים, רוב אוכלוסייתה של סין, נתבעו לא לנוע ממקומם או לשנות את עיסוקם. מעט מאוחר יותר נכפה על רובם מעבר לקולקטיבים וויתור גם על הבקתה הדלה שהייתה ביתם. כמות העבודה שלהם הלכה ותפחה מדי שנה, ואילו כמות האוכל שהוקצתה להם הלכה והצטמצמה. יוזמה אחת של מאו, שלא צלחה, מבטאת יפה את תפישתו את סין כמחנה ריכוז אחד גדול: מדוע עלינו להשתמש בשמות? הוא תהה. מדוע לא לבטל את המוסד הארכאי של שמות ולהמירו במספרים?
על העצים ירוקי העד לא היו עלים, התושבים המורעבים אכלו אותם המטרה שלשמה התווה מאו תוכניות מופרכות ומפלצתיות כמו הצבת יעד תפוקה חקלאית הגדול פי שלוש מהתפוקה בשנה הפוריה ביותר בתולדות סין (1936) הייתה הבאת סין למעמד של מעצמת על במהירות הרבה ביותר. בסיוע טכנולוגיה סובייטית הוקמו אלפי מפעלים, שרק מיעוטם הופעלו אי-פעם; הושקו תוכניות שאפתניות לייצור נשק אטומי וטילים בליסטיים; וסין החלה מפזרת כספים על-ימין-ועל-שמאל לכל מדינה או תנועה קומוניסטית שהייתה מוכנה לחייך ולומר שהיא מאואיסטית. עבור התוכניות האלו שילם מאו במה שהיה לסין לתת: אוכל. האוכל של האיכרים, כלומר.
לשיא מפלצתיותו הגיע המסע הזה עם התוכנית הידועה בשם "הקפיצה הגדולה קדימה". התוכנית הושקה אחרי שנתיים בהן נאלץ מאו לסגת בו מהתוכניות השאפתניות ביותר, גם בגלל התנגדות בתוך סין וגם בגלל שחרושצ'וב סגר באופן חלקי את ברז הטכנולוגיה שהיה מוכן להעביר לסין לצורך קידום חימושה. שנתיים של התאפקות הולידו תוכנית גרנדיוזית במיוחד, שכוונה להפוך את סין בתוך עשור - עוד בחייו של מאו - למעצמה בקנה מידה עולמי. התוצאות היו בהתאם.
בשלוש השנים של "הקפיצה הגדולה קדימה" מתו כ-38 מיליון סינים. רובם מתו מרעב, וקל להבין איך: באזורי העיר, שנפגעו פחות מהקפיצה הזו, נהנו התושבים מ-1,200 קלוריות ביום. בערך שליש פחות ממה שקיבלו הכלואים באושוויץ. המבקרים מן המערב, שהובלו לאן שרצו להוביל אותם, היללו את התוכנית. מבקר מברית המועצות, עם ניסיון מעט יותר עשיר ברעב, זיהה את הכשלון כבר בדרך מנמל התעופה: על העצים ירוקי העד לא היו עלים. התושבים המורעבים אכלו אותם.
"הקפיצה הגדולה קדימה" הולידה כמה יוזמות שאפשר היה לראותן כמשעשעות, אלמלא שילמו עליהן בחייהם מליוני אנשים. אחת מהן הייתה יוזמת הכורים המשפחתיים. יעד תפוקת הפלדה השנתי לשנת 1959 היה שאפתני מאוד, ולא היה שום סיכוי להשיגו באמצעות קומץ מפעלי הפלדה הקיימים. כדי להשיגו בכל זאת, הורה מאו שכל משפחה תקים כור היתוך משלה. מליונים התיכו את הסירים וכלי העבודה הדלים שלהם, אך את התוצר הירוד של "כורי הסמובר" האלו, כפי שכינו אותם הרוסים, היה צריך לזרוק לפח. הוא לא צלח כפלדה.
יוזמה מעניינת אחרת הייתה התוכנית להענשת הדרורים. מאו חד העין הבחין בעובדה שהדרורים אוכלים גרעינים, ולכן מזיקים לאיכרי סין. הוא ציווה כי כל תושבי סין ינופפו במקלות ובמטאטאים ויקימו רעש שיבהיל את הדרורים, כך שלא ינחתו על האדמה. ברגע שהם יתעייפו, יוכלו המוני העמלים לתפוס את הציפורים המנוולות. בסער ההצלחה, אף המליץ מאו לעמיתו הצפון קוריאני קים איל סונג לצאת במסע דומה, וזה הכריז על תוכנית ”תלת שנתית להענשת דרורים“, אך עוד לפני שהספיק הרודן הקוריאני לגייס את עמלי קוריאה, התברר כי אליה וקוץ בה: הדרורים אומנם אוכלים גרעינים, אך הם גם אכלני חרקים מזיקים. השמדתם בסין הביאה לעליה מסחררת במספרם של אלו וסין נאלצה לבקש מרוסיה לקבל סיוע מיוחד: יבוא של מאתיים אלף דרורים מהמזרח הרחוק הסובייטי.
תוכנית זו, כתוכניות דומות מסוגה, היו קצת יותר מדי אפילו לעמיתיו הצייתנים של מאו, ובמעין הפיכת-חצר סמויה נדחק מאו הצידה, כשאת מרכז הזירה תופס הנשיא ליו שאו צ'י. הנקמה לא אחרה לבוא. מאו החל מעצים את פולחן האישיות סביבו, וב-1966 כרת ברית עם עמיתו להנהגה לין ביאו ויצא במסע טיהורים גדול, שזכה לכינוי "מהפכת התרבות". תחת אצטלה של מאבק ב"תרבות המיושנת" חוסלו כמיליון ממתנגדיו של מאו, מאות אלפים הושפלו ועונו בפומבי, מליונים נשלחו למחנות ריכוז. עמם ירד למצולות גם חלק גדול מתרבותה של סין ושכיות החמדה האמנותיות, התרבותיות והאדריכליות שלה.
מאו צפה בחורבן בחמדה, כשהוא משתכשך לו בבריכות השונות של חמישים בתי האחוזה שנבנו עבורו ברחבי סין, כשאת הערבים הוא מבלה באורגיות עם כמה ממאות פילגשיו, או בקריאה או צפייה ביצירות הספרות והאופרה הסינית שהיו אסורות באיסור חמור על תושבי סין. מאו היה בסוף שנות השישים בן 75, וחש צעיר, חזק ורענן.
למזלם של הסינים, תחושה זו לא נמשכה זמן רב. שורה של מחלות, שהקשה בהן הייתה מחלת לו גריג, גזרו על הרודן מוות אטי בשיתוק ובחנק.
ליד מאו, אפילו היטלר וסטאלין נראים כשיות תמימות אם למצות את הספר העצום שכתבו ג'ונג צ'אנג וג'ון הלידיי למספר נקודות מצומצם, הרי שהוא מעלה כמה נקודות בסיסיות. הראשונה בהן היא שמאו היה חרא של בן אדם ולא סתם חרא של בן אדם, אלא חרא גרנדיוזי, קולוסלי וגרגנטואי, שאפילו היטלר וסטלין נראים לידו שיות תמימים. קשה לדרג מפלצות מסוג זה, אבל דומה שלפחות בתחום הצביעות הגיע מאו להישגים נכבדים. על היטלר וסטלין ניתן לומר לכל הפחות כי האמינו בלב שלם כי מעשיהם המזוויעים נועדו לקדם מטרה נעלה. על מאו קשה לומר דברים דומים.
נקודה שנייה, חשובה הרבה יותר, נוגעת לאופיה של המהפכה הקומוניסטית בסין. כיום מקובל על רוב החוקרים לראות במהפכה הרוסית לא מהפכה עממית אלא הפיכה מקומית נגד השלטון שהדיח את הצר, שהובילה למלחמת אזרחים שהוכרעה בדם ואש. ביחס למהפכה בסין היה מקובל להניח כי היא בוצעה בהשתתפות האיכרים, בתמיכתם, ולמענם, כנגד השלטון המושחת של הקואומינטנג. צ'אנג והלידיי מנחיתים מהלומות כבדות על תפישה זו. האיכרים היו הקרבנות האומללים של שני הצדדים, כשאת המכות הקשות ביותר הם סופגים בעיקר מידי הקומוניסטים.
נקודה שלישית, חשובה עוד יותר, נוגעת לאופיו של המשטר הקומוניסטי בסין. הנחה מקובלת הייתה כי עיקר האסונות שפקדו את סין היו תוצר של ניסיון פזיז ולא מחושב לתעש את המדינה במהירות. צ'אנג והלידיי מראים כי לא כך הדבר: לא תיעוש היה מטרתו של מאו, כי אם חימוש. כבר בשנים הראשונות אחרי השתלטות הקומוניסטים על סין, הוקדש 61 אחוז מהתקציב לחימוש ופרויקטים גרנדיוזיים כמו השגת פצצת אטום, בניית טילים בליסטיים, העברה של אלפי מפעלים למיקום רחוק יותר מהגבול עם רוסיה (בגלל אי האמון של מאו בה), וחימוש צבא עצום שלא היה בו כל צורך מצצו כמעט את כל ההשקעות בסין. עשרות מליוני סינים מתו כדי לכלכל את חלומו של מאו להיות שליטו של העולם.
