בימים אלה, בשנת השישים וחמש שנים לחייו, משלים הצייר איתמר סיאני מפעל אמנותי נדיר הנחשב בעיני רבים כבעל ערך אמנותי רב. זהו מפעל אמנותי בו התחיל להתמקד לפני למעלה מארבע עשורים והקדיש למטרה זו את מיטב שנותיו בסטודיו שלו שהוקם בצל גבעת טרשים ובחיק נוף שצמחייתו הסבוכה עשירה וכובשת עין ולב.
הגבעה הרמה נמצאת משמאל לכניסה לכפר הנוער ובית הספר החקלאי ע"ש מאיר שפיה. הפינה הקסומה נמצאת בתחום שיפוטה הצפוני של זיכרון יעקב, אזור הנושק למורדות הדרומיים של הכרמל. היא ניתנה בשנות השישים לאיתמר לנחלת יצירתו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל שנענה לפניית העומדים בראש מחלקת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, שראו צורך לטפח את כשרונותיו עוד מנעוריו.
בתחילה הייתה תקוותם של אישים אלה, ביניהם משה קול ראש המחלקה ומחותמי מגילת העצמאות (ולאחר מכן שר בממשלת ישראל וראש המפלגה הליברלית), והסופר ואספן האמנות אריה ליפשיץ, שיצא ממנו "צייר" של ממש, אבל גם הם קיוו ליותר; בסתר לבם נתפשו לאמונה שיהיה גם שליח-ציבור שבכישרונו ינציח אירועים מחייו המשתלבים בחיי כולנו, ואף יתמקד באחד ממפעלי העלייה מהמופלאים שידענו לאחר ההכרזה על עצמאותה של מדינת ישראל, ועסק בהעלאתם של יהודי תימן.
מבצע "מרבד הקסמים" ב-1949 חילץ במטוסים את רוב יהודי תימן שהצטופפו עד אז מחשש לחייהם במחנה עליה "גאולה". המבצע נודע גם בשמות אחרים כ"ביאת המשיח" ו"על כנפי נשרים". בין אלה שבאו ב-1949 הייתה גם אלמנה צעירה ואיתה ארבעת בניה הקטנים, אחד מהם נודע לימים כאיתמר הצייר, מי שנחשב כיום ל"צייר של ציירים", תואר בו נוהגים האמנים עצמם לכנות מי שנחשב ביניהם לבר-סמכא להתייעץ בו ולהקשיב לו מכוח היותו צייר המשפיע באישיותו וביצירותיו על יוצרים אחרים. המכנה המשותף לאמנים נחשבים כאלה הוא היותם גם מורים מעולים, שהעמידו דורות של תלמידים.
איתמר סיאני, שהיה בן שמונה בהגיעו לארץ, שייך לחבורה המיוחדת הזאת וקנה לעצמו שם של אמן חשוב ומוערך. לא סתם אמר עליו לא מכבר הצייר והפסל מנשקה קדישמן חתן פרס ישראל את הדברים הבאים: "איתמר סיאני הוא נכס תרבותי - צייר נפלא, אמן אמיתי שלא מוותר לעצמו בחיפוש אחרי ביטויים חדשים, כל הזמן מתפתח וחוקר. הוא חינך עשרות אמנים צעירים לאהבה ולרגישות והקים בשפיה את משכן האמנות שלו, שגם הוא נכס תרבותי אמיתי".
עד כאן הציטוט מדברי קדישמן שנגע בנקודה החשובה ביותר במהלך חייו של סיאני - המפגש המרגש שהתקיים בחסות מדינת ישראל הצעירה בין הילד שהגיע מתימן וכפר הנוער בשפיה, מקום בו התגלה לראשונה כישרונו שהעיד על היותו אמן מלידה. כעבור זמן לא רב התפשטה מעבר לגבולות שפיה השמועה המסקרנת על הילד המצייר בכישרון בלתי מצוי.
משהתברר לבכירי עליית הנוער כי אכן מדובר בכישרון ציור מובהק הם הגיעו למסקנה שיש לטפחו ולעודדו להגשים את ייעודו. לימים אף המליצו למינהל מקרקעי ישראל להקצות לאיתמר חלקת אדמה בכניסה לכפר הנוער שפיה בה יבנה את ביתו ואת הסטודיו שלו ויקדיש מזמנו לחנך לערכי יוצר ויצירה את תלמידי המוסד שאז כבר נמנה עם בוגריו. באמצע שנות השישים אישר המינהל את התוכנית המיוחדת הזאת ולא עבר זמן רב וחברים של האמן הצעיר הגיעו מרחבי הארץ לסייע בהקמת פינת היוצר.
בשיחה שקיימתי עם אריה ליפשיץ לאחר שנים, הוא אמר לי: "ידענו והתכוונו שבפינה הזאת יקום משהו מיוחד, פינה שאין דומה לה ואשר תמשוך אליה שוחרי אמנות ובני נוער ממקומות שונים שיבואו ללמוד תורה מאיתמר ויושפעו ממנו. באותם ימים כבר חשבנו שבבוא היום אולי אף ייתן ביטוי לקליטתו בארץ, במהלך אותן שנים של גלי העליה הגדולה, ויתמקד בבני עדתו. לא שיערנו איזה עומס אנחנו מטילים על כתפיו הצעירות, למרות שידענו כי ממילא היה בדעתו לעסוק בנושא הגדול הזה."
משה קול ואריה ליפשיץ התכוונו בעצם לעודד אותו בדרכו, דווקא משום שהעריכו כי המשימה המיוחדת הזאת תתבע ממנו להקדיש לפרק ההיסטורי הזה את מיטב שנותיו ויכולותיו. אבל האמן הצעיר יצא לדרך כשהוא מלווה בברכתם של פטרוניו, התמודד עם קשיים רבים, ולא הרפה ממבצע ההנצחה הפרטי שלו, כאילו חייב היה למלא הבטחה שאין להפר אותה.
כדי להבין את גודל הישגיו של סיאני צריך לזכור כי למרות שלכאורה יצירתו המרכזית זורמת בערוץ ההנצחה של בני העדה, הרי כל שלב בציורו עומד בפני עצמו, מדגיש את היותו בעל עין ולב של אימפרסיוניסט קלאסי, שמכחוליו עסיסיים והוא בורך בצבעוניות מרקמתית עשירה ותוססת. יכולותיו שהלכו והתחדדו עם השנים באו לביטוי עז באותן דמויות שצייר. ילדים. נערים, מבוגרים וזקנים. אבל גם נחתמו היטב בציורי הנופים שהעלה על הניר ועל הבד. מחד הוא התברר כצייר שנושא אחד בוער בעצמותיו, מאידך הוא התגלה בכל שיעורו כצייר שכל נושא מעניין אותו וכל נושא מסקרן אותו ובעצם הוא אמן רב-שכבתי שאינו חושש למתוח את גבולותיו ולהעמיד במבחן פעם ועוד את כישרונו הכובש.
למרות שהתמקד בנושאים שנמצאו בקרבתו, הוא לא הפסיק מלהעלות גם תמונות ואירועים מירכתי זיכרונו ולחבר ביחד את אלה עם אלה. כבר אז צייר דמויות רבות ששאב מזיכרונותיו, אבל גם צייר את נופי יפו בה התגורר ושנים אחדות גם הפתיע בציורי ילדים קרועי עיניים סקרניות, ויותר מאוחר בדיוקנאות של מכרים וידידים.
באותם פורטרטים רבים שצייר הוא נחשף כבעל יכולת לחדור אל הנפש שמאחורי הקלסתר, עד שלעתים הזכיר בגישתו אקפרסיוניסטים בעלי עוצמה מרגשת כחיים סוטין וחיים אתר (אפתיקר), והוא לא נפל מהם.
באותה תקופה, ניכר אצלו שיאו של המאבק בין הצבעים הקודרים פרי זיכרונות מדוכדכים מהילדות ההולכת ומתרחקת ועד ליותר בהירים שהחלו לפרוץ מתוך הרקע הקודר והכהה כהבזקים של תקוות מפרפרות. בתהליך התגבשותו החל גם להורות ציור לאחרים ושמו נודע כמורה בחסד עצמו, והוא משרה מנועם הליכותיו ומאצילותו על כל מי שבא בחברתו. מי שלמד אצל מורים רחבי-דעת כמו ינקו, מוקדי, זריצקי ואחרים, העניק לא פחות מהם לקהל תלמידיו והעמיד אותם לפני אותו משהו מסתורי ופלאי, הנובע מיכולתו של האדם ליצור ובכך להשאיר טביעת מעשה לאחר לכתו.
בתוך כל מעגלי היצירה שלו ניתן לאתר סימנים המעידים גם על הקשר ההדוק ביניהם, עד להתמזגם לערוץ יצירתו המרכזי המנציח את עליית יהודי תימן. בין מאות יצירותיו, נמצאת סידרה של ששה-עשר תחריטים גדולים בהם רשם וחרט להפליא דמויות שונות מבני העדה התימנית, והם עדות למרחבי כישרונו. במקביל הוא גם רשם רישומים רבים אחרים, וכל אלה שימשו אותו כמתווי הכנה לסדרת ציורי שמן גדולים אותם צייר במשך שנים רבות בשפיה, המתארים מעמדים מרשימים בעוצמתם מימי מרבד הקסמים.
בציורי שמן גדולים אלה, מתגלה איתמר במיטבו, בהתגבשותו לאמן מוערך, מקורי ובעל ביטוי המציב אותו בשורה הראשונה. בציורים המרשימים ומעוררים השתאות הוא הנציח את "ביאת המשיח" תוך שהוא מקרב את צופיו למעשה הגדול של איחוד בני העדה עם קודמיהם בארץ שעלו ביוזמתם ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה. ציורים אלה מתאפיינים בקומפוזיציות מורכבות וצבעוניות כריקמה נדירה והם עדות נאמנה לכך שמילא בשלמות אחר התקוות שתלו בו בתחילת דרכו. אך למרות הישגיו הרבים כאילו לא די לו בכך הוא אינו חדל מלהתפתח, כובש לעצמו עוד צעד, הופך את שפיה לנחלת אלוהים קטנה שלו ומשתף באמצעותה את כל אלה שמבקשים להתרשם מחסד כישרונו.
השנים נקפו ועולמו העשיר ביצירותיו מעיד כי אכן קיים בשלמות את שהבטיח למושכי חוט החסד עליו, ופרע את השטר עליו חתם; כבר היום נמצאים רבים הרואים בו בצדק את "היסטוריון הצבע והקו" של בני העדה שעלו מתימן על כנפי נשרים.
בשנת 1979, שנים אחדות לאחר שובו של איתמר מהשתלמות ממושכת בגולדסמיט קולג' הנודע בלונדון יצא לאור בישראל אלבום מרשים מיצירותיו בשם "איתמר". את ההקדמה כתב הסופר אריה ליפשיץ שהשלים אותה בשורות אחדות שאין יפות מהן לשעה זו של סיכום-ביניים, והמעידות כי מפעל חייו של איתמר אכן נמצא בשלב השלמתו. וכך כתב הסופר, מוקירו שבנעוריו הגדיר את כישרונו כ"מתנת שמיים": "איתמר עשה את יהדות תימן חומר ליצירתו. הוא מלקט את הדמויות מתוך תצפית אישית ומסמיך אותן זו לזו עד בריאתן מחדש - והנה היא עדה דתית ולאומית המוצאת תיקון לחייה הגשמיים והחופשיים כאחד."
על זה שהתמודד בהצלחה עם משימה נכבדה שכזו, מפעל חיים, ניתן לברכו ואף לומר עליו בלב שלם שהוא אמן בעל שיעור קומה שיצר נכס לאומי.
