צעד חשוב עשה שר הפנים בר-און לאחרונה בהתייחסותו לתופעת השחיתות וההנהלה הלקויה שמכרסמת במגזר הערבי מזה דורות, דבר שהביא לקריסתן הטוטאלית של הרבה רשויות מקומיות.
תופעה זו שלא היתה מתאפשרת ומתפשטת ללא הסכמתם של הטלאים, וללא שתיקתם של הרועים, הפכה במרוצת השנים לדבר מובן מאליו, למין נורמה התנהגותית מושרשת, כן, לחלק בלתי נפרד ממשחק ההבל.
על החצי השני של האמת העגומה העדיף השר (כמנהגם של קודמיו) לדלג בקור רוח. הצד הזה מתייחס לפלא... לעובדה הגמורה שכל פעלם הפלילי של המושחתים התבצע ומתבצע תחת השגחתם המלאה, ולפעמים רבות, בצל חסותם של מנגנוני השלטון המרכזי; משרד הפנים, המשטרה וכו'... הסחורה סופקה כראוי...
מבחינה חוקית, ובפועל, יכול היה כל חוקר זוטר לעלות בקלי קלות על המתרחש, ולהפליל את רוב נבחרי הציבור המהוללים ואת רוב נספחיהם. אך (הראש) המתאם קורץ לו ואומר: יאללה תעלים עין! שיאכלו וירבו...!
הנזקים במישור החומרי ברורים לעין, חרף כל ניסיונות הטיוח השלומיאליים. במישור התרבותי-רוחני, החורבן הוא בגדר הבל-יתואר. בכפר כמו כפר קאסם (כדוגמה שלוחץ ומתכונן בשמחה להכתרתו כעיר...), מוכנים המנהיגים והתושבים המאושרים להשקיע מיליונים על גבי מיליונים בשבעה מסגדים מפוארים (רובם מיותרים וחסרי כל ניצוץ פנימי), מאשר להשקיע כמה אלפים בגן ציבורי פשוט ומטופח, בספרייה ציבורית, או במתקני ספורט ראויים לנוער האבוד והמתוסכל. ראשי המועצה המונהגת ומנוהלת ע"י התנועה האיסלאמית מזה עשרים שנה, מקפידים בכל הזדמנות להתגאות בפני כל העולם שהם דבקים ב"מפעלם הציויליזטורי" שבמהלכו נהייתה אדמת אבותיהם וסביבתה למאגר גדול של אשפה, פסולת וכל מיני רעלים (חוקיים).
ואכן, בפוליטיקה המקומית, כמו גם בתחומי חיים אחרים, הולך ומתמסד מצב השקר בצורה המושלמת ביותר. לפיו ממשיכים הדמגוגים לשקר לכולם, בו בזמן שכולם יודעים, מריחים ורואים ללא שום צל של ספק שאלה משקרים שקר גס ובוטה.
כעת, נחרט הרושם ומתגבשת האמונה בקרב המעורבים ובקרב המשגיחים מקרוב ומרחוק שהערבים "האלו" אינם מסוגלים לנהל את ענייניהם בעצמם. אמירתו הקלאסית של קרל מרקס על המזרחיים ש"הם אינם מסוגלים לייצג את עצמם", מתאמתת.
בתגובה ילדותית להאשמותיו של השר בר-און, קמו והשתוללו כמה ח"כים ערביים בניסיונם לתת סנגוריה על יקיריהם הגנבים, תוך כדי שימוש באותם טיעונים ותירוצים מגוחכים שדאגו האחרונים לשנן ללא הרף; כאילו היו שורשיה של הבעיה נעוצים בתקציבים הדלים, בקיפוח, באפליה על-רקע לאומי ולא בעסקותיהם ובמערכותיהם הזולות.
בעבר הלא רחוק, הצטיינו המוכתרים ז"ל בכך ששמרו, למרות הכול, על רמה מסוימת של הגינות וכבוד עצמי. מחליפיהם, הגמדים המודרניים עם העניבות והמרצדסים החדישות, מתגלים כקריקטורות מסוג משונה ומיוחד; בעוד שהם מציגים את עצמם כפטריוטים נלהבים וכחסידי שמיים מוכים, ממשיכים הם בפועל ובפומבי, ועל אפנו וחמתנו, להחריב את כפרינו במו ידיהם.