כל אירוע שמתרחש בספירה הציבורית, מתרחש בשתי רמות; הרמה הראשונה - זו שמעל לפני השטח, האירוע עצמו, התרחשויות ועובדות עירומות, ללא הפרשנות המשפטית שלהם. הרמה השניה: האופן שבו הציבור יוצק משמעויות לאירוע, הכוח המכונן של האירוע, המסרים שנוצקים לתודעה והאופן שבו האירוע מחלחל על אופן החשיבה שלנו. ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל עם ישראל מלאים באירועים אשר מעבר למשמעותם הרגעית, העובדתית-יבשה, אירועים אלו כוננו משהו בתודעה שלנו, בנוסף להשפעה הרגעית של האירוע עצמו. כך גם פרשת רמון, אשר בה, כמה שיעורים נלמדו. חלקם טובים, חלקם רעים.
שיעורים טובים אוטונומיה אישית כערך עליון: דווקא משום שפרשת רמון עסקה ברף התחתון של עבירות המין, ב"רק" נשיקה, הדגישה הפרשה את המהות האמיתית של עבירות המין: לא עצמם המין הוא מה שיוצר את העבירה, אלא הפגיעה בחופש הרצון, באוטונומיה האישית של מי שמעשה מיני נכפה עליו/ה. דווקא עצם העובדה שדובר "רק בנשיקה" - דווקא עצם העובדה שמדובר במעשה מיני כה פעוט מבחינת משכו והיקפו, דווקא זה מה שהעצים את ההבנה של הציבור שעבירות המין - מה שמשחק בהן תפקיד זה הרצון (או היעדרו) - הרצון או היעדרו הינו זה שהופך מעשה שיכול להיות "רומנטי ומענג" כלשון פסק הדין, ל"מגעיל ודוחה". יש בכך כדי לחזק את תפיסת האוטונומיה האישית, הליברליזם וחירויות הפרט כערך עליון - נכון, הערכים האלו נדונו בקונטקסט נקודתי של עבירת המין, אך הם פורצי גבולות גם אל עבר תחומים אחרים.
אלימות שלטונית מסוכנת יותר מאלימות אישית: דווקא עצם העובדה שנחשפה פרשת האזנות הסתר למקורבים לפרשה, לרבות לה' - הגדישה את חשיבות האוטונומיה האישית כערך עליון - אביגדור פלדמן, במאמר שפרסם ב'הארץ' מייד לאחר שנחשפה פרשת ההאזנה, קבע שהפלישה למתחם הפרטי של ה' אשר בוצעה בידי המשטרה (בהאזינה לשיחות פרטיות שלה עם מקורביה ועם בני משפחתה) הייתה גסה יותר מאשר החדירה של הלשון של רמון לפיה. הוא צדק. אלימות שלטונית (ופלישה לרשות הפרט מהווה אלימות) יכולה להיות גרועה פי אלף מסוג האלימות אדם פרטי יכול לבצע, לעיתים, כמו שראינו במקרה הזה.
השופטים הינם בני אדם ולא אלוהים: עיתון 'הארץ', מיד לאחר הינתן גזר הדין בפרשת רמון, הציג טבלה ובה ההבדלים בין הרטוריקה חוצבת הלהבות בהכרעת הדין, לבין הרטוריקה הפשרנית בגזר הדין - מה שמלמד ששופטים, למרות שהם מדברים בשפה משפטית והדברים שהם כותבים נקראים בפינו 'פסקי דין' (משהו קדוש, נעלה, משהו שסטודנטים לומדים בבתי ספר למשפטים ועורכי דין מצטטים מהם אסמכתאות בכתבי סיכומים וחוקרים אקדמאים משתמשים בהם לצורך מחקריהם) - הם בסך-הכל בני אדם (ראה גם את ספרה האחרון של לויצקי: העליונים).
בין אמת משפטית לאמת עובדתית: אודה שהגם שתמכתי בהרשעת רמון, וסברתי שהיא ראויה, שכן האוטונומיה האישית הינה ערך עליון, היו רבים אשר סברו כי הרשעת רמון שגויה היא, ובית המשפט טעה, והגם שאני לא מסכימה אם מחזיקי-השקפה זו, אני חושבת שהיא בריאה לדמוקרטיה. אמון עיוור במוסדות, לרבות מוסד בית המשפט, מסוכן לדמוקרטיה. הראיה של שליטים, מנהיגים, כ"כל יכולים אשר אינם יכולים לטעות" מעודדת דיקטטורה תפיסתית ומחשבתית, אמונה עיוורת ש'מי שעומדת מעליך בהיררכיה' הינו 'כל יכול' וצודק. אחת התפניות לטובת הדמוקרטיה במאה העשרים התרחשה לאחר אכזבת האירופאים ממנהיגיהם שכזבו, לאחר תום מלחמת העולם השניה. בארץ תהליך של התפכחות מהצורך ב'צנזורה' קרה דווקא לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה המחדלים הוסתרו מעיני הציבור. התחזקות ביהמ"ש העליון, תהליך דמוקרטי מבורך, קרה לאחר שמוסדות השלטון החלו לאכזב, בראשית שנות ה-80' וה-90'. תודעה, אם כן, שביהמ"ש יכול לטעות בריאה לציבור היא בריאה במיוחד בשביל הפעם הבאה שבו עלולה לקרות פרשת ברנס או 'כנופית מע"צ' שניה (שתי פרשות שבהם חפים מפשע הורשעו).
על הספונטניות: פרשת רמון לימדה אותנו על ערך עיקרון החוקיות. הגם שלא הסכמתי עם מי שטענו שבעקבות פרשת רמון כי מעתה 'אדם לא ידע מתי לנשק ומתי לא' ו'יצטרך ללכת על ביצים' אני חושבת שהשיח על חוק אשר לא ברור אימתי התנהגות מכוחו אסורה, או מותרת, הינו דיון ראוי. זהו דיון בעיקרון החוקיות: חשוב לזכור שהואיל והסנקציה הפלילית הינה הסנקציה הכי קשה (כמעט) אשר רשות שלטונית מטילה על אזרח, זכותו של אזרח לדעת בוודאות אימתי הוא בתחום השחור ואימתי הוא בתחום הלבן. אסור שיהיה תחום אפור שבו אזרח חושב שעשה מעשה מותר, ולמעשה המעשה אסור; זה פוגע בעיקרון החוקיות וגורם לאנשים לעמוד לדין בשל עבירות, הגם שלא חשבו שהם עושים משהו רע.
הלאה ההיררכיה: אודה, כשניתן פסק הדין של רמון, הופתעתי לטובה. לא האמנתי שבתי המשפט הישרים שלנו מסוגלים להרשיע איש רם-מעלה, שר בממשלה, עם קשרים ועם כוח. ההרשעה של רמון - שר בממשלה לשעבר, משדרת מסר לכל אדם פשוט, מסר אשר יש בו כדי לחרוג מההקשר של עבירת המין בלבד: גם אם אדם רם מעלה מתנכל לך, אתה תוכל לפנות לרשויות ולהתלונן - לעיתים יאמינו לך ויעדיפו את עדותך על פני עדותו שלו ו עדותם של מקורביו.
עצמאות רשויות השלטון: הגם שלא האמנתי שרקמו לרמון 'עלילה' כפי שהוא ניסה להציג זאת, עצם הדיון בהפרדת רשויות בהקשר זה הוא ראוי. לרשויות התביעה כוח רב אשר הן יכולות להשתמש בו כנגד אנשים מהפוליטיקה, אשר אינם חפצים בייקרם, כדרך להשתיק את מעשיהם ואת פעולתם. במקרה הזה הדבר לא התרחש, אמנם, כפי שטען רמון, אבל בכל זאת, יש שהשימוש בתביעה הפלילית מסיג את גבולה של הרשות המחוקקת, לדוגמא, כאשר משתמשים שימוש יתר בכלי הפלילי להעמדה לדין של ח"כים ערביים. טוב שנתנה הזדמנות לציבור לדון בשיח הציבורי באפשרות הקשה שרשויות התביעה תשתמשנה לרעה בכוחן כדי לרסן אנשים לא רצויים פוליטית. זהירות מאפשרות זו היא חוש בריא של הדמוקרטיה.
חזקת החפות: "בפרשה זו, נחצו כל הקווים האדומים" - כך נפסק בפסק הדין, בהתייחס לעבירה הגסה על חוקי הסוב-יודיצה, לאחר שממצאי הפוליגרף של עדים משני הצדדים פורסמו (עם תוצאות שונות) בשני העיתונים הגדולים (כאמור, כל עיתון - עם תוצאה שונה). אנשים כבר כל כך נגעלו ממשפט השדה שנעשה לרמון, והתחילו להישמע קריאות רמות בציבור של 'תנו לבית המשפט לעשות את העבודה שלו'. יש חשיבות לקריאות אלו, אשר מחזקות את הערך החשוב של 'חזקת החפות' ולפיו: גם אם על פניו נראה שאדם אשם, או חף, הכוח להכריע הוא בידי ביהמ"ש אשר כל התמונה נמצאת בפניו. בפעם הבאה שאיזה בוזגלו (או זרודוב) ייחשב פושע בעיני התקשורת, יהיו רבים שיבינו שבית-דין ערוץ 10 זה לא הכל, ויש להמתין להכרעה המשפטית.
שיעורים רעים קלון: אבל לא בעבירת מין? הנסיגה של בית המשפט מאופי החלטתו הראשונית (הכרעת הדין) בגזר הדין, וריכוך המסרים ממחישה עד כמה ביהמ"ש היה מושפע מפוליטיקה, ועד כמה התקפל לנוכח הביקורת. קלון הוא דבר אשר טבוע באופן מובנה בעבירת המין, שיש בה את הגועל והמיאוס של אדם א' אשר כופה את עצמו, מינית (אפילו במעשה מיני פעוט) על אדם ב'. יכול להיות שאין קלון? דומה כי כאשר רשות בית המשפט של מדינה דמוקרטית אשר מתימרת להיות מדינה אשר מכבדת את זכויות אדם, לרבות הזכות שלא ידחפו לך לשון ללוע הפה בכוח, קובעת כי בכפיית לשון רטובה לתוך חלל פה אין קלון, זה גורם למדינה שלמה להרגיש שאריות ריר בפה (כמו שהתבטא פובליציסט אחד לגבי תחושתה, לבטח, של ה', לאחר שמיעת "גזר הדין" הזה).
מושחתים, כבר נמאסתם עד קבס: עצם הרעיון ששוקלים בממשלה, בכלל, להשיב את רמון אל חיקם, ומדברים על 'איזה תיק יהיה לו' מחליאה עד קבס. מילא, גם אם לא ניתן קלון מבחינה משפטי, האם אין פה קלון מבחינה ציבורית? איכסה!
גורלן המר של נפגעות עבירת המין: בפרשות רמון וקצב נחצו כל הקווים האדומים באשר להגנה על שמן הטוב ועל פרטיותן של נפגעות עבירת המין - צריך להיות בעל עצבים של ברזל כדי לעבור את הגיהנום שהן עברו - חשיפה באינטרנט של זהותן, לרבות פנים, כתובות, פרטים מזהים אחרים, הכפשות והשמצות, על דוכן העדים ומחוצה לו. בזמן שהמנהיגים שלנו מראים פחדנות, היעדר אומץ, היעדר מוסר ורפיסות אישיותית בכל התחומים, שתי הנפגעות, ה' וא' (משתי הפרשות) מגלות מופת של אומץ לב ותעצומות רוח אל מול מערכת משומנת של 'מקורבי עבריין המין שהוא גם שר/נשיא (חשוד, במקרה זה...) אשר נועדה לעשות הכל, כדי שהנפגעת הבאה לא תתלונן (ראה למשל עוזרתו של מרציאנו, אשר קבעה ש'אינה רוצה להיות ה' שניה').
טרם נסתיים חג הפסח, וטרם נוכחנו עוד לאילו הפתעות אנו מצפים (לרעה) באם יחזור רמון בפועל לממשלה, ואם (חלילה) יתקבל בזרועות פתוחות ע"י חבריו בממשלה, חלקם גם הם נחשדים בפליליים (ואולי משום כך הזרועות הפתוחות שבטח תהינה).
