בשורה נחמדה בישר לנו "דה מרקר" ( 15.3.2007) שלפי סקר tgi הנוער עדיין קורא עיתונים ומאזין לרדיו. אומנם זמן ההאזנה בקרב הצעירים נמצא בירידה אך זאת אינה תלולה. משעה ביום ב-2004 ל-53 דקות ליום ב-2006 זאת בהשוואה לקריאה בעיתונים שהיא 18 דקות ביום.
זהו נתון חשוב מאוד שמלמד שהמדיום האודיאלי עדיין "מדבר" אל בני הנוער. אם אנשי הרדיו יתאמצו אפשר והאחוז הזה יגבר, ודווקא על חשבון הטלוויזיה שהיא עדיין עומדת בראש תקשורת ההמונים עם שעתיים וחצי בקרוב.
חרף כל התהפוכות לסוגיהן, ההפרטות, המסחור והרגולציה, השידור הציבורי ברדיו עדיין שומר על מקומו בראש הפירמידה. אומנם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, איתן כבל, קרא לרשות "המת החי" (ובהזדמנות עוד אתייחס לאמירה הזאת ומשמעותה) ואינני בקי בהתנהלות העניינים מאחרי המיקרופון, אבל שידורי הרדיו הציבורי חיים מאוד.
אגב, הניסיון לשנות את שמו מ"קול ישראל" ל"שידורי ישראל" לא עלה יפה. מי ששינה את השם היה שמואל אלמוג בהיותו מנהל המדיום. אלמוג סבר כי הקונוטציה היא של "קול אדוניו" His Master's Voice, שם של חברת ההקלטה הבריטית הידועה - HMV, שהלוגו שלה הוא כלב מדבר אל המיקרופון. אך, עד כמה שזה יישמע מוזר, גם בתקופת "קול ירושלים" הרדיו לא היה "קול אדוניו", למעט בתחום החדשות והאקטואליה.
משה חובב בהיותו מנהל הרדיו החזיר את השם המקורי וטוב שעשה ככה. בדיעבד, גם אלמוג לא הסתייג, בין היתר מכיוון ששינוי שמות היא מחלה כרונית אצלנו ועדיין לא הפנמנו כי שימור שם מקורי הוא שמעיד על עוצמה של מסורת.
השינויים המבניים ברדיו עוגנו רשמית עם הפיכת שירות השידור ל"רשות השידור" בשנת 1965 אבל למעשה השינוי המהותי הראשון נעשה עוד ב-1962 כאשר ממשלת ישראל החליטה על פיצול שידורי "קול ישראל" הממשלתי דאז לשתי רשתות נפרדות - רשת אל"ף שתהיה המשך רצוף לשידורי "קול ישראל" כפי שהתנהלו מאז קום המדינה, ורשת בי"ת שתשדר תוכניות בידור ומוזיקה קלה עם חדשות ותוכניות בענייני היום.
השידורים בעידן "רשות השידור" לאחר חקיקת חוק רשות השידור ב-1965 הוקמה, כאמור, רשות השידור הממלכתית. המבנה הארגוני של "קול ישראל" השתנה בהתאם, ורשת אל"ף הועברה לאחריות חטיבת האומר של הרדיו. חטיבת האומר אחראית כיום לתוכניות מלל שונות המשודרות בעיקר ברשת אל"ף. שידורים אלה כוללים מגוון תוכניות להרחבה ולהעמקה בנושאי תרבות, אמנות, בידור ופנאי, ספרות ושירה, קולנוע ותיאטרון, מידע שירותי לקבוצות-יעד שונות, ייעוץ-מומחים בתחומים שונים, ותוכניות בינתחומיות לשיח ציבורי בנושאים שעל סדר היום הציבורי. באפריל 2004 התרחבו שידורי רשת אל"ף לכל שעות היממה.
עם פיצול שידורי "קול ישראל" בעברית ב-1962 לשתי רשתות - הופעל ברשת בי"ת "הגל הקל", במטרה לרענן ולהצעיר את השידורים והתוכניות השונות, ולהתמודד מול תחנות השידור האחרות במזרח התיכון ובעולם. בשנות החמישים נעשו הניסיונות הראשונים להפיק יומני חדשות בצד מהדורות החדשות של הרדיו, ובשנות השישים התפתחו והתמסדו בהדרגה יומני החדשות הראשונים - "היום הזה", "יומן השבוע" ו"בחצי היום". ב-1972 נוסד "הבוקר הזה". שידורי רשת ב' הם המסגרת העיקרית לחדשות, יומנים ואקטואליה בתרבות החברתית והציבורית בישראל ושימשו דוגמה לתחנות המתחרות שקמו במשך השנים. רשת ב' היא ספינת הדגל של "קול ישראל".
רשת גימ"ל נוסדה בקיץ 1976 לאחר שהופרדה מן "הגל הקל" שקדם לה ושהפך לרשת בי"ת. גימ"ל היא תחנה צעירה, צבעונית, בידורית ותוססת שנועדה להתחרות בתחנות חדשניות ובידוריות אחרות באזור המזרח התיכון. התוכניות ברשת גימ"ל השפיעו על תרבות הפנאי ועל הרגלי ההאזנה. כמו כן היא הפיקה עשרות תקליטורים פופולריים. בנובמבר 1997 התחוללה בגימ"ל "מהפיכה עברית", ומאז הרשת מתמקדת רק במוזיקה ישראלית.
"כל המוזיקה" (לשעבר "קול המוזיקה") היא הרשת היחידה בארץ לשידורי מוזיקה אמנותית לסוגיה. "כל המוזיקה" משדרת 18 שעות ביממה - מ-6 בבקר ועד לחצות. תוכניות "כל המוזיקה" כוללות בעיקר מוזיקה הקרויה "קלאסית", ואליה מצטרפים גוונים רבים של מוזיקה בת-זמננו, ישראלית ואחרת, מוזיקה עתיקה, מוסיקת עולם, ג'אז, הקלטות היסטוריות ותקליטורים חדשים. רוב המוזיקה מושמעת מתקליטורים. כמו כן משודרים ב"כל המוזיקה" קונצרטים של התזמורת הסימפונית "ירושלים רשות-השידור", ומובא מבחר מייצג של תזמורות ישראליות אחרות. אף שמספר המאזינים הוא קטן יחסית יש לרשת הזאת קהל שרוף.
רשת 88fm הוקמה באוגוסט 1995 - חלק מההיערכות של קול ישראל עם הקמת התחנות האזוריות שהחלו את שידורן באותה תקופה. מסוף שנות התשעים 88FM היא תחנה ארצית המשדרת מוזיקה איכותית ממגוון רחב של סוגות מוסיקליות כמו ג'אז, רוק, בלוז, מוזיקה אתנית ופופ. התחנה משלבת מבזקי תרבות ומסייעת בקידומם של יוצרים ישראלים צעירים.
"קול ישראל " למרחב ולעולם. ישנם שידורים שמיועדים לאלה שאינם שומעים עברית ובראשם ציבור המאזינים הערבי. השידורים בערבית היוו בשעתם אחד המקורות המהימנים ביותר למאזינים במדינות ערב. כן פועלת חטיבת השידורים לחו"ל אשר משדרת ב-14 שפות: 11 לחו"ל ו-13 לארץ. המחלקה לשידורים לעולים כוללת את המדורים: אמהרית, יידיש, מוגרבית, רומנית, הונגרית, טיגרית, גרוזית, בוכרית וטאטית. השידורים מיועדים לעולים ומקצתם מועברים גם לחו"ל.
השידורים באנגלית מיועדים למאזינים יהודים ולא יהודים במערב אירופה, בצפון אמריקה ובאפריקה ולדוברי אנגלית בארץ. השידורים נקלטים היטב במזרח התיכון. השידורים בצרפתית מיועדים למאזינים רבים במזה"ת, בקרב עדות רבות ובסגל הדיפלומטי. השידורים נקלטים היטב באירופה גם בזכות תחנות יהודיות המעבירות את השידורים למאזיניהן. השידורים בספרדית החלו בשנות ה-50 והיו חלק ממאמצי ישראל לקיים קשר עם התפוצה המרוחקת בדרום אמריקה. אחר כך הצטרפו גם מאזינים לא יהודים רבים מקרב מיליוני דוברי הספרדית באמריקה הלטינית.
השידורים בלאדינו, שפת יהודי ספרד, החלו ב-1948 בעקבות העלייה מטורקיה, מבולגריה ומיוון. השידורים הביאו לשימור מורשת הלאדינו ולהחייאת הרומנסות בשפה זו. במוצאי שבת יש שידור משותף בלאדינו ובספרדית הכולל תוכנית בספרדית מודרנית - קסטיליאנית ופרק מתולדות של יהודי ספרד בלאדינו.
שידורים בנושאי מורשת ישראל הופעלו כבר במסגרת "קול ירושלים" המנדטורי, ונמשכו ב"קול ישראל" הממשלתי. במסגרת רשת אלף פעלה המחלקה לתוכניות דת ומסורת, ובקיץ תשנ"ט (1999) הופרדו השידורים ונפתחה "רשת מורשת". הרשת פעלה תקופה ארוכה כרשת מקומית, באזור ירושלים בלבד; כיום "רשת מורשת" משודרת באמצעות ארבעה משדרים - באזור ירושלים, ת"א, חיפה ובאר-שבע.(הנתונים המתומצתים הובאו מתוך האתר של רשות השידור)
אמנם בערוגות של בוסתני השידור לא כל הגידולים הם מרהיבים. יש ויש, בכל התחומים, אבל זה עדיין ה"היפרמארקט" הגדול ביותר בתחום השידור וניתן לברור ממנו דברים משובחים.
האיש שלנו - our man -בנתיבי התיעוד של "קול ישראל"-איזי מן.
מבחינה זאת, בדומה ל-בי.בי.סי הבריטי שנשאר אימפריאלי למרות שמדינת האם שלו כבר אינה אימפריה,"קול ישראל" שהאימפריה הבריטית חסתה עליו בראשית דרכו, נשאר אף הוא ממלכתי, לא רק באופי אלא גם בהיקף, אף שלא במימדי שירות השידור הבריטי. במהלך השבוע חשופים לתוכניות חובקות עולם שלו מיליוני מאזינים. גם מצבו התיעודי,אף כי אינו משופר כמו הארכיון הקולי של ה-בי.בי סי. אשר ברובו דיגיטאלי, איננו רע וקיים תיעוד מסוגים שונים מכול שלבי ההתפתחות של ימי הרדיו.
מי שמהלך בשבילי התיעוד כבתוך שלו הוא איזי מן, המתעד המובהק של השידור בארץ ישראל, אנציקלופדיה מהלכת בכל הקשור לתוכניות הרדיו, בין אם מדובר באירועים מיוחדים ובין אם זה נוגע לאישים הרבים שהופיעו מול המיקרופון, מתוך האולפנים ומחוצה להם. האיש שלווה אותנו במשך תקופה בשידורו היומי "היום לפני....." יכול לנער משרוולו כמעט כל שידור בולט חשוב וכל שדרית או שדר שהיו מעורבים בו. כישרון מיוחד זה הוא צירוף של תכונות וניסיון. הוא ערך והפיק עשרות תוכניות דוקומנטאריות באומר ובצליל. הוא כתב מדור קבוע בשם "השבוע" במקומון "כול העיר". הוא היה עורך בספריית מעריב. הוא יזם וערך את "ספר שירי חבורות הזמר" (בהוצאת "כינרת") וערך ספרים ופרסומים של מוסדות שונים. הוא ערך אלבומים תיעודיים שונים, שילוב של טקסטים ותמונות ועוד.הוא האיש שאליו פונים בכל הקשור לאירוע חגיגי, או להכנת נקרולוג-כתבת הספד לאישים. איש עם קבלות.
איזי מן הוא שיזם, את ימי הרדיו לציון 70 שנות רדיו בארץ ישראל. הוא הפיק את האירוע בשיתוף איש הרדיו, הטלוויזיה והמוסיקולוג יואב גינאי. זה היה בדיוק לפני שנה כאשר באולם מלון "פאלאס" בירושלים שוחזרו השידורים הראשונים של ה- P.B.S ה- Palestine Broadcasting Service הלא הוא "קול ירושלים" בלשוננו. עקב השידור הזה והשובלים שנוספו לו במהלך השנה, התוודעו רבים להיסטוריה של הרדיו בארץ הזאת. אפשר מאד שהאיש שלווה שיחזור אירועים היסטוריים בקולם האוטנטי יביא לנו אותם שוב במלאת 60 שנה להקמת המדינה.
טבעי היה גם שהאיש שיביא לנו בעתיד הלא רחוק את "מגילת" השידור הארץ ישראלי, יהיה לא אחר מאשר איזי מן. אני כבר ציינתי בהזדמנויות שונות כי רשות השידור כמוסד לא עשתה כמעט כלום לתיעוד פעילותה. אם נכתבו פה ושם מאמרים ומסות, הם היו פרי יוזמה של אנשים שונים, כפרטים, ולא של המוסד עצמו. האלבום אמור לצאת לאור לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה או סמוך לחגים ויהיו בו שני מאפיינים בולטים.היבט היסטורי והיבט אישי.
"אל תשכח", אומר לי איזי מן, "כי שלושים שנה השידור הציבורי, כלומר הרדיו, שלט בלבדית בגלי האתר". הוא מוסיף "אמנם חשוב ביותר להעביר את רוב החומר לשימור דיגיטאלי, ואני מקווה מאוד שהדבר ייעשה בעתיד הלא רחוק אבל גם ככה אין לי בעיה להגיע לחומר אם הוא קיים. החסר היחיד שלי הוא שדווקא תוכניות שיגרה יומיומיות לא נשתמרו, מפני שחשבו שאין בהם דבר מיוחד. אולי בזמנו, אך מבחינה היסטורית - יש ויש בהם. פה ושם אני עדיין מאתר משהו. באותו אלבום יהיו גם המסרים שהועברו במיקרופון וגם פרטים על האנשים שהשמיעו אותם. אל תשכח שבאמצעות הרדיו יצאה הבשורה בתחומים שונים של חיינו. ראשית השפה העברית, תרבות ארץ ישראלית, מוזיקה ועוד. או דוגמה אישית. שולמית אלוני- שלא רק הביאה את המסר של חשיבות שלטון החוק השוויוני וזכויות האדם אלא חדדה אותו.הרדיו הוליך את המסרים הללו".
יהיה בו אזכור של תוכניות בולטות כמו לדוגמה "התעמלות הבוקר" בימי "קול ירושלים", החידונים המוסיקליים ועד לשידורי האקטואליה של ימים אלה. יהיו בו ציטוטים מיוחדים מעוצבים גראפית. "חשוב לי מאוד כי המיצג הצבעוני הזה על מרכיביו השונים והמעיינים, הרציניים וגם המשעשעים, יביא את הקורא לגלות יתר עניין בשידור הציבורי. ואז הפרסום אולי ישמש חלוץ לספר מקיף על תולדות השידורים בארץ מאז 1936", אומר איזי מן.
טבעי שאיזי לא יחשוף בעת הזאת מה הוא מכין לנו במרשם שלו אבל ברור שהוא יהיה עשיר ומגוון. ואיזי הוא קפדן גדול בכל מה שנוגע לפרטים. כדי ה"מגילה" הזאת תהיה מושלמת ככל שניתן, שוהה בימים אלה איזי מן בלונדון ונובר בארכיוני הבי.בי.סי ומשוחח עם היסטוריונים על אישים ושדרים שפעלו בימי המנדט במסגרת השידורים. לא רק המנהלים והשדרים אלא גם האנשים הטכניים שאפשרו את הבת קול הזאת לצאת מירושלים.
אותה בת קול של יצחק עבאדי, המתורגמן הראשי של הנציב העליון, סר ארתור ווקוף, אשר ב-30 במרץ 1936 צעק לתוך המיקרופון "האלו... האלו. ירושלים מדברת".
