כבר נגמר חג הפסח ואו-טוטו אנו מגיעים ליום השואה והגבורה. כנראה שכך זה בחיים, מאבל לשמחה בלי רגע מנוחה. בכתיבת שורות אילו בחרתי דווקא לחלוק את החוויות, שלי ולהיזכר יחד אתכם, קוראים נאמנים שלי, בחזרה למסע המרתק שערכתי לפני שנה בפולין. אז הדרכתי קבוצת נוער מאזור המרכז.
אני זוכרת את היום בו ניצבתי בפתחו של בית העלמין היהודי בוורשה. סיור בבית העלמין הזה הפך למסע מופלא אל העבר – אל הקהילה המופלאה של יהדות פולין. כאן התחלתי את מסע הזמן. היו שם המון מצבות, שלקחו אותי אל מחוזות שהיו ואינם, אל ימים אחרים, אל מחוזות של תקווה וייאוש, עושר ואושר, געגועים וייסורים, השמדה וכיליון, ופרחים באפר. אני זוכרת את ההתמודדות עם עוצמת הרגשות שהייתה לא קלה. לראות בעיניים ולגעת בידיים המחיש יותר מאלף סיפורים, סרטים או מילה. חוויתי באופן כמעט מוחשי את הצער והסבל הבלתי נתפס. הזיכרון פוצע בנו פצעים ומותיר צלקות וכולם מדברים אתנו על סליחה, על קבלה, על ללכת הלאה. מדי פעם אנחנו שבים למחוזות הזיכרון – והתגלית מפתיעה: אין שכחה, אין סליחה, הזיכרון חי בנו כאן ועכשיו וגם אם סלחנו למה שהיה פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו רק בתחילת הדרך מול החוויה המחודשת של האימה.
האוויר שם היה מסריח מאלוהים... אז לא היו לי מילים שיתארו, או רגשות שהיו לשים אצבע ולהגיד מי אשם. אני לא יודעת מה הרגשתי אז כלפי העולם הזה. הרגשתי שהאנושות בתקופת השואה שברה כל שיא אפשרי כבני אדם. אז, במחנות ההשמדה, הרגשתי ריקנות. אז, במקום ההוא, אני זוכרת שלא יכולתי לברוח ולא יכולתי לחלום עוד. היה שם רק את הדשא המסריח הזה והחצץ שעושה יותר מידיי רעש... המקום הזה, המקום הזה היה הכי קרוב לגיהינום, לאלוהים שבראנו לנו... כל שיר ששמעתי שם כבר לא יהיה אותו הדבר, ולא, זה לא מוגזם להגיד דבר כזה... החלומות שחורים יותר, העיניים עצובות יותר, הזיכרון מלא מרוב רוע.
כשהגענו למחנה מידאניק שמענו את השיר של יהודה פוליקר "אפר ואבק". מיד זלגו הדמעות. הן התפרצו כמו הר געש שלא ניתן לעצור אותו. באותו רגע חשבתי על כל הדברים הכואבים שלי, האבל האישי שלי רציתי לברוח משם, לישון ולא לקום, לחזור הביתה ולא לפחד. כי פחדתי.
כל הסיפורים, כל הסרטים, השירים המילים, הבכי הצחוק הטהור של הילדים, הרצון לעזור וחוסר האונים. השקט, הציפורים המצייצות, האנשים המטיילים, קריאות הבוז וזעקות האנשים, כנראה שאז איש לא יכול היה להציל. עצמתי את עיניי מנסה לדמיין את הזוועות אך מיד פקחתי אותן וזעקתי. ראיתי צמות של ילדות קטנות שקראו לי בדממה שרק אני אשמע. אך לא בקול, אלא בלב, שאיש לא ישמע, שאיש לא יפחד. מחשבות רבות התרוצצו אז בראשי. הלוואי ואז יכולתם אתם לקרוא אותן, ורק להבין אותי מבלי מילים. להקשיב למחשבות, לחלומות. כל מה שרציתי אז זה נחת. אני נזכרת בטרבלינקה בפסי הרכבת האימתניים והשער המפורסם בדרך אל המוות, ותמונות מזוויעות אלוקים שבשמים... כל חטאם היה להיות עם, דם "אחר" ו"רקוב".
סלח להם והושע אותם, כי במותם ציוו לנו את החיים. כל אחד מאתנו הינו בעל שליחות. אנו מקבלים אותה ביום היוולדנו ובעצם כל חיינו תוהים על תפקידנו בזה העולם, האם אנו צועדים בדרך בה התכוונו שנבחר והאם אנחנו מגשימים את ייעודינו. ישנם חסרי מזל שעד יומם האחרון אינם מוצאים תשובה. ישנם שהולכים בדרכים עקלקלות ונלחמים במשוחות רבות עד שמוצאים את "דרך האבנים הצהובות". ויש מאתנו ברי מזל שנולדים אל השליחות, דבקים בה ומגשימים אותה לאורך כל ימיהם.
כשהגעתי לאושוויץ, לקרמטוריום (המשרפה), נפל לי האסימון. שם קלטתי, שם האמנתי, שם בכיתי בכייה אמיתית, בכייה שאני אזכור לדורות. חזרתי לבית בתחושה של גאווה ישראלית. הייתי, אני הייתי במיידאנק, עם דגלי ישראל, וראיתי ליד הר האפר חיילי צבא הגנה לישראל. אתם מבינים מה זה אומר?! כי אני לא הבנתי עד שהגעתי למיידאנק, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, לא יאומן! עמדתי אז בין שמים וארץ, נשבעתי לעמי ואלוהי, נשבעתי להיות אדם יותר טוב, נשבעתי להיות ישראלית יותר טובה, נשבעתי להעביר הלאה את רצח בני עמי, נשבעתי לזכור ואף פעם, אף פעם לא לשכוח.
ואני מוסיפה – "אלוהים" שלי הוא אני, ומצאתי שם את מה שידעתי כל הזמן על קיומו, אבל כאור עצום ורב של מגע אור באור – את האלוהים של כולם. את האור הפנימי ששב לארץ עם המסר של המסת חומת החושך, כי רק אותה נוכל לקחת הלאה ולהפיץ לאורות נוספים. את אחת מאותם שליחים נפלאים שמאמינים בתפקידם ומגשימים אותו בחייהם. האהבה לאנשים, הסובלנות, הנתינה, האכפתיות ותחושת השליחות הינן תכונות הניתנות רק לאנשים שברור כי ישתמשו בהם בחכמה לשם השארת חותם והנחלת ערכים. גם שזה קרה לפני 60 שנה, אפרם וזכרם של מיליוני היהודים שנספו כאן במחנות הריכוז, מחנות ההשמדה עדין זועק ותובע מהאנושות את חשבון הנפש למה שהתרחש במקומות אלו.
גם שזה קרה לפני 60 שנה, אפרם וזכרם של מיליוני היהודים שנספו כאן במחנות הריכוז, מחנות ההשמדה עדין זועק ותובע מהאנושות את חשבון הנפש למה שהתרחש במקומות אלו.
