שאלות אלה ואחרות נוקבות עוד יותר מטרידות את מנוחתי מזה זמן רב. מזה כשנתיים חזרתי הביתה, אל היידיש. בבית הספר התיכון בו אני מלמדת, תיכון "הרצוג" בכפר סבא, התקיים קורס מטעם "בית התפוצות" שעסק בתולדות ותרבות יהדות מזרח אירופה, עם סיום הקורס ערכנו מסע לאוקראינה היהודית - מסע בעקבות סופרים, יוצרים, מסע בזמן אל עיירות יהודיות, אל בתי עלמין ובתי כנסת. את המסע הזה הדריך ד"ר מרדכי יושקובסקי, האיש שנושא על גבו את משא היידיש, והוא הוביל אותנו אל מולדת הספרות היהודית והעברית כולה.
כל משתתפי המסע הזה חשו בעליל כי הם שבים מעין "שיבה מאוחרת" אל עולם פנימי, אל עולמה של העיירה היהודית. כאן קבצני "ספר הקבצנים" של מנדלי מו"ס וכאן מנחם מנדל ביהופיץ (היא קייב) וכאן עניי כתריאלובקה (היא ברדיצ'ב). הכל קם לתחיה בליווי תחושה חזקה שנעשה עוול לספרות ולשפת היידיש, עולם שלם הולך ונשכח.
וכמאמרו של עגנון בספרו "עיר ומלואה": "עיקר חסרוננו היה שלא ידענו מה אנו חסרים". לאחר המסע המשכתי ללמוד יחד עם צוות ממורי בית ספרי ואנו, כמו עוד רבים וטובים, בני הדור השני, הדור שלא מפחד מהיידיש לומדים לעומק את השפה ופרקים נבחרים מהספרות המוכחשת הזאת. שם אנו מוצאים את זהותנו. אך השאלה שעומדת על הפרק ומנקרת שוב ושוב היא מה יהיה על הדור הבא?
כבר אמר הסופר יצחק בשביס זינגר שהיידיש לא אמרה עוד את מילתה האחרונה, יש לה קסם שמערים על ההיסטוריה. אהרון לנסקי, בספרו: "נגד כיוון ההיסטוריה" מספר על סבתו שהיגרה לאמריקה כנערה ועימה מזוודה ובה כל רכושה: כמה ספרים, בגדים, כרית פוך, זוג פמוטי שבת ותצלום של הוריה שאותם לא תראה שוב לעולם. באליס איילנד, תחנת המעבר למהגרים בני יורק פגשה את אחיה שלקח ממנה מיד את המזוודה והשליך אותה לים, "את באמריקה עכשיו" אמר לה, "הגיע הזמן להשתחרר מהעבר."
הדרישה לוותר על היידיש כשפת אם לא הייתה מתקבלת היום בשום אופן כך גם כאן, בארץ התבקשו היהודים בני העליה השניה והשלישית להשליך מעליהם את עברם ואת שפת אמם. התקיפות שבדרישה לוותר על היידיש כשפת אם, מאמע-לושן, כאידיאולוגיה לא היתה מתקבלת היום בשום אופן. גם אז הדבר לא נעשה ללא כל קונפליקטים קשים והתלבטויות.
בזכרונותיו של יהואש (שלמה בלומגרטן 1872-1927) משורר היידיש האמריקני שעלה ארצה וחי ברחובות בסופה של העליה השניה, אפשר למצוא תיעוד כיצד היו תושבי רחובות להוטים אחר העיתונות בביידיש. יהואש שאהב את השפה העברית והיה ציוני גדול תרגם את התנ"ך ליידיש ספרותית מודרנית ותאר בזכרונותיו את הטראגיות שחשים תושבי הארץ כשהם חייבים לוותר על שפת אמם.
רחל כצנלסון מספרת בספרה: "נדודי לשון" (1918) על הקונפליקטים האישיים שלה הכרוכים בהחלטה להעדיף את העברית על היידיש: "האמנם נעזוב את הטבעי ונבחר במלאכותיות?...שילמנו בעד זה כמו בעד כל בגידה...איך עזבנו כל כך מהר מה שהיה לתוכן חיינו?"
אחד מחשובי המשוררים ביידיש דוד הופשטיין שעלה ארצה ב-1925 התאהב בה ויצר בה בלהט אדיר. כעבור שנה נאלץ לעזבה עקב ריב הלשונות ואי-קבלה של יצירה ספרותית ביידיש ע"י הישוב. הוא הוצא להורג ב-12 לאוגוסט 1952 בחצר הנ.ק.וו.ד עם עוד 23 סופרים יהודים מהחשובים ביותר בשפת היידיש שחיו בברה"מ.
לא רק היידיש נזנחה, הושכחה גם ספרותה שפת היידיש כשפה מדוברת בארץ ישראל - הרי היה ברור שבמלחמה זאת תנצח העברית, היה קרבן ראוי והכרחי על מזבח המהפכה הציונית ואולי אי אפשר היה אחרת, אך הספרות היהודית? העולם התרבותי והעשיר? אותה ספרות שהיה לה דיאלוג עם זרמים אמנותיים מודרניסטיים באירופה, בארה"ב, אותם סופרים קלאסיים כמו מנדלי מו"ס, שלום עליכם, י.ל.פרץ, שעל-ידי הומור עממי, תבונה ועומק פסיכולוגי נדיר תארו עולם שלעולם לא נכיר.
סופרי יידיש שהיגרו לאמריקה כמו יצחק בשביס זינגר, ישראל יהושע זינגר, אברהם רייזן, יוסף אפאטושו; משוררים כמו מוריס רוזנפלד, יהואש, הסופר הענק של הרומן ההיסטורי שלום אש, ה.ליוויק, מאני לייב, זישה לנדאו וכמובן גדול משוררי היידיש איציק מאנגר. סופרי ומשוררי היידיש הענקיים שנספו בשואה כמו מרדכי גבירטיג ועוד רבים רבים שאיש לא שמע את שמם.
גדולה עוד יותר התעלומה סביב היעלמותה המוחלטת של ספרות היידיש שנוצרה בתנאים קשים ואיומים בברית המועצות ואשר סופריה עברו טיהורים סטאליניסטיים, עקירה, הגירה, התבוללות, התעללות והמשיכו ליצור ביידיש למרות כל אלה עד חיסולם הסופי באוגוסט 1952, במוסקבה, על-ידי שלטונו של סטאלין. סופרים כמו דוד ברגלסון, דוד הופשטיין, פרץ מרקיש, איציק פפר, לייב קוויטקו, משה קולבק, דער נסתר, זליג אקסלרוד. ועוד רבים הסופרים שלא הזכרתי כאן כקדיה מולודובסקי, יעקב גלאטשטיין, חיים גראדה ואברהם סוצקובר גדול משוררי היידיש שחי עימנו בארץ, יבד"ל.
מחיר ההשכחה כבד: תהום של בורות, ניתוק מהשורשים ואיבוד זהות את התרבות הזאת ככלל הצליחו להשכיח ולהעלים מילדי ישראל וממורי ישראל - ומחיר ההשכחה כבד. תהום של בורות, ניתוק מהשורשים ואיבוד זהות.
מה שכן הצליחה החברה הישראלית לעשות הוא יצירת סטריאוטיפ שלילי על היידיש כז'רגון, כשפה נחותה, שפת בדיחות וקללות, שפת עמך גסה, אפילו כאניטיציונית בגלל תנועת ה"בונד" שדגלה ביידיש כשפת העם היהודי והיתה אנטיציונית. והרי היידיש היא הרבה יותר דרמתית מאשר מצחיקה, הרבה יותר טראגית. אפילו יוסף חיים ברנר ראה בה שפה ציונית לגיטימית והעריך את כוחה כשפה חיה שאינה ניתנת לחיסול בפקודה.
כאלף שנה דיברו היהודים יידיש, בה טמון סוד הזהות והמקורות שלנו. והיום שהזכרון והקשר לעבר כל כך חשוב לנו ואנו מעודדים את תלמידינו לצאת במשלחות לפולין על-מנת לדעת, לנסות להבין, לזכור ודבר לא לשכוח - מה אנו מלמדים אותם ומה אנו מראים להם שם בפולין?
אנו מלמדים אותם על תהליך ההשמדה, מראים להם את שרידי מחנות ההשמדה, את אושוויץ, בירקנאו, מיידאנק, טרבלינקה... אך איזה עולם הוחרב בשואה? מה היה גודלו הרוחני, התרבותי היצירתי? מי היו אותם יהודים שנשלחו לתאי הגזים? כיצד חיו? ממה התפרנסו? איזו שפה דיברו? על מה חלמו? איזה סיפורים ושירים שרו וסיפרו? מה אהבו לאכול? מה היה המוסר שלהם, ערכיהם.
כל זאת הרי היא תרבות שלמה, התמונה הרחבה ביותר של החויה האנושית - ואם ברצוננו להכיר תמונה זאת אין לנו אלא ללכת אל לימוד תרבותם וספרותם של יהודי מזרח אירופה.אולי מתוך לימוד מלאות ההוויה של עולם עשיר זה שהיתה בו עיתונות תוססת, ספרות, תיאטרון, שירה ואפילו קולנוע יכירו ילדינו ומורינו את גודל האבדן, את גודל ההפסד.
איננו יכולים להרשות לעצמינו להעלים או להתעלם מכל זאת כי המחיר הוא תהום של בורות, ניתוק מהשרשים ואבדן זהות.
בשנים האחרונות החלה בישראל התעוררות כללית בנושא חזרה לשורשים, חיפוש אחר היהדות אך היהדות החילונית. ישנן עמותות רבות, מכללות וארגונים שונים אשר שמו לעצמם מטרה למלא את הצורך הטבעי של בני הדור השני בארץ אחר שורשיהם היהודיים אך ממבט חילוני. באופן מאד תמוה לא מצאתי באף אחת מן המכללות והמדרשות הללו את לימוד היידיש או לימודי תרבות יהודי מזרח אירופה.
מצד שני, יש בעולם ובארץ התעוררות וסקרנות רבה ללימודי יידיש. קיימים קורסים והשתלמויות למורים וסתם עמך בכל רחבי הארץ, כ-1200 איש באים מדי שבוע ללמוד את השפה וטקסטים ספרותיים. לאנשים אלה מהווה לימוד זה מלוי חלל שנפער בנשמותיהם. רובנו הרי גדלנו באוירה של שלילת הגלות ושלילת היידיש.
אין בארץ אף לא מוסד אחד שמכשיר מורים ללימודי תרבות יהודי מזרח אירופה בעולם האקדמי גם כן ישנה התעוררות. ב-70 אוניברסיטאות בעולם לומדים אלפי סטודנטים יידיש. גם בארץ ישנן קתדראות בהן לומדים יידיש אך זאת אינה מגמה מרכזית, להיפך. המדינה אינה מממנת את התוכניות באוניברסיטאות אלא יש צורך בתורמים פרטיים.
קיימת הרשות הלאומית לתרבות יידיש - אך זו כמעט ואינה מתוקצבת. בבתי הספר התיכוניים - שם המצב עגום למדי. עד לפני מספר שנים היו קיימים לימודי יידיש בבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים - כיום אין לימודים אלה מתקיימים. בבתי ספר תיכוניים מעטים מתקיימים לימודי יידיש וכ-380 נערים ונערות ניגשים לבגרות ביידיש ברמה של 3 ו-5 יח"ל. הצרה הגדולה היא שכל שנה מקצצים בבשר החי והשעות המוקצות לבתי ספר אלה הולכות ונעלמות, הולכות ויורדות, ואת הנעשה אין להשיב. במשך עשרים שנה למדו יותר ממאה תלמידים במגמת יידיש בתיכון עירוני א' בתל אביב. השנה הוקצו למגמה זאת 6 שעות שבועיות בלבד.
יש בתי ספר תיכוניים שהפכו את המקצוע הזה: "שפת יידיש ותרבותה" לחלק בלתי נפרד ממערך הלימודים והוא התחיל לקבל מעמד מכובד כאשר הוא משתלב בלימודי המוזיקה, התיאטרון, הספרות וההיסטוריה. אתרים נבנים באינטרנט בנושא תרבות יידיש, מעלים הצגות, משתפים את דור האבות, את הסבים והסבתות והקשר הבינדורי נשמר ומשומר (כמו למשל בגימנסיה הריאלית בראשון לציון). אולם כל זאת בתקצוב זעום של שעות תוך מאבק מתמיד על זכרון של תרבות, על הישארות עולם שלם שאיננו עוד.
גם בתחום לימודי הספרות העברית והכללית בבתי הספר התיכוניים אפשר לומר שכבר התוכנית היא בכיה לדורות. הרי התוכנית כבר הוציאה מקרבה זה שנים כל זכר משמעותי של כל מה שמריח "גולה". מן הספרות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים נותרו שני סיפורים של י.ל.פרץ וספור אחד של מנדלי בין רשימה של סופרים אחרים ומכל אלה חובה ללמד שני סיפורים בלבד...כבר היום יש מורים שלא מכירים את הספרות הזאת, וכיצד ילמדו את הילדים?
דבר נוסף המעורר דאגה היא העובדה שאין בארץ אף לא מוסד אחד שמכשיר מורים ללימודי תרבות יהודי מזרח אירופה, בקצב הזה בעוד מספר שנים לא יהיו מורים שיהיו מוכשרים ללמד את הנושא. איך נוכל להנציח את אותו עולם יהודי עשיר ותוסס, איך נוכל לקשר את תלמידינו לעברם?
אחרי ששה עשורים שזרקנו את המזוודה עם העבר לים הגיע הזמן שנחזור אל המזוודה הזאת, נפתח אותה ונראה את האוצר הסמוי שבתוכה. לו היו אנשים יודעים כי טמון אוצר כאן, ממש לפניהם, היו רצים אחריו ואוחזים בו כמוצאי שלל רב.
"רעד צו מיר יידיש, מיין יידיש לאנד, און איך וועל צו דיר רעדן עברית ממילא." (יעקב גלאטשטיין) בתרגום חפשי:
דברי אלי יידיש, ארצי היהודית, ואני אדבר איתך ממילא עברית...