אחד המאפיינים של מדינה דמוקרטית הוא חופש הביטוי הפוליטי. במדינה דמוקרטית לכל אזרח יש את הזכות לומר דברים קשים על השלטון בלי לתת את הדין על דבריו. האם ישראל מכבדת את חופש הביטוי הפוליטי? לכאורה כן. בתי המשפט מכבירים עליו מלים רבות, אבל מה אומר החוק?
סעיף 288 לחוק העונשין קובע: "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חודשים".
לשון החוק היא רחבה מאוד. כל עלבון מוצדק או לא מוצדק הוא עבירה. לכן אלה שמותחים בקורת על תפקודה של ועדת וינוגרד, ומאשימים אותה במשוא פנים, למשל, עוברים לכאורה עבירה של העלבת עובד ציבור.
הפסיקה הרחיקה לכת וקבעה שמטרת החוק איננה להגן על שמו הטוב של עובד ציבור ספציפי, אלא על שמן הטוב של רשויות המדינה. במלים אחרות, אם אזרח טוען שעובד ציבור מסויים נוהג שלא כדין, הוא מוציא שם רע למדינה בכך שהיא מעסיקה כביכול עובד לא ראוי, ולכן יורשע בעבירה.
דומה שאין סתירה גדולה יותר מזאת שבין החוק הפלילי לעיקרון של חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא בראש וראשונה הזכות לבקר את השלטון. הזכות לשם טוב של השלטון נסוגה מפני חופש הביטוי. הפסיקה מרבה לציין זאת בהקשרים אחרים, אבל כשמדובר במשפט פלילי שבו האזרח מואשם בהעלבת עובד ציבור, הפסיקה אומרת דברם אחרים.
הדוגמא המובהקת היא משפטו של אונגרפלד, שהניף שלט מול משטרת חדרה ובו מחה על העסקת שוטר לא ישר, לדבריו. הוא הורשע בהעלבת עובד ציבור וביהמ"ש סירב לאפשר לו להוכיח שטענותיו נכונות. ערעורו נדחה. ביהמ"ש קבע שאין זה משנה אם דבריו נכונים או לא. החוק נועד להגן על שמו הטוב של המימסד. השופטים המליצו לשנות את החוק אך לא עשו שום ניסיון לפרש אותו בדרך מצמצמת או להחיל הגנה של זוטי דברים.
המצב כיום אם כך הוא שחופש הביטוי הוא סיסמא ריקה מתוכן כיצד, אם כך, מפרסמת התקשורת בקורת חמורה על אנשי ציבור? התשובה היא שהם עושים זאת בחסות התביעה הכללית. לתביעה יש שיקול דעת מתי להעמיד לדין והיא לא מעמידה לדין עיתונאים שחושפים פרשיות חמורות.
בפרשת הרב עובדיה יוסף ציין בג"צ מהי מדיניות התביעה - "ביסוד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה מונח העיקרון הגדול של חופש הביטוי. השימוש במשפט הפלילי נגד ביטוי הוא, על כן, מטבע הדברים מצומצם. הוא מוצדק, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, כאשר הביטוי כולל בחובו פוטנציאל של אלימות, או כאשר דברי זילות נגד השופטים - בניגוד להוראת סעיף 255 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - נאמרים כלפי שופט במשפטו של הנאשם עצמו.”
המצב המשפטי אינו רצוי. ראשית, לא ראוי שהדמוקרטיה תהיה נתונה לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ברצותו מכבד אותה וברצותו פוגע בה. שנית, המדיניות עליה הצהיר היועמ"ש בבג"צ אינה עקבית ויש מקרים שבהם הועמדו אנשים לדין בגין העלבת ציבור גם כשהאמירות שלהם לא הסיתו לאלימות. המקרה המובהק הוא ענינו של אונגרפלד.
התוצאה היא שהתביעה הכללית בוחרת מתי להעמיד לדין בגלל העלבת עובד ציבור ושיקוליה שרירותיים ומפלים. מצב זה אינו חוקי וסותר את עיקרון השיויון. המצב כיום הוא של דיקטטורה בלבוש דמוקרטי.
יש לפעול לביטול לאלתר של חוק זה.
