כתב העת היוקרתי לענייני ביטחון Jane's מדווח בגיליונו מ-6.4.07 שחיזבאלה מכין את עצמו לעימות הקרב ובא נגד ישראל, ככל הנראה בקיץ הבא. כדי למנוע לזות שפתיים יובא להלן הקטע הרלוונטי:
Lebanon's Hizbullah organisation is mobilising its military wing, the Islamic Resistance (IR), in preparation for an expected new confrontation with Israel in mid-2007.
New recruits are being pushed through an intensified training programme at the Iranian-backed group's training camps in the Bekaa Valley and a steady flow of arms, including surface-to-surface rockets, is coming into Lebanon from Syria, sources within Hizbullah, Lebanese military intelligence and other Lebanese close to the Shia Muslim party told Jane's.
The preparations have been detected by Israel, which reportedly delivered a message through US House of Representatives Speaker Nancy Pelosi to the Syrian leadership in Damascus on 4 April assuring that no war against Lebanon or Syria is being planned.
אין להטיל ספק במהימנות הדיווח של כתב עת מכובד זה, לכן נשאלת השאלה האם ישראל מתכוננת כראוי לאפשרות של "סיבוב" שני"? התקווה הגדולה היא שכן, במיוחד לאחר הלקח הלא מוצלח של "חום יולי-אוגוסט" 2006.
היות והדברים הללו אינם סודיים, רצוי היה לנהל דיון ציבורי נוקב כדי להבטיח שמראות 2006 לא יחזרו על עצמן. גופי הביקורת הרשמיים והבלתי רשמיים היו צריכים לעסוק באינטנסיביות יתרה כדי לוודא שאכן צה"ל והדרג הממונה מתכוננים כראוי.
אלא שתקוות לחוד ומציאות לחוד. וזו בדיוק הנקודה שצריכה לעורר דאגה אצל כל אזרח. במקום זאת עוסקים בפרשיות פחות ערך ממלחמה, זאת כדי לספק יצרים אפלים של התרבות הישראלית. בשלוש הפרשות שעל סדר היום הביטחוני המסעירות את דעת הקהל בישראל, פרשת היעלמותו המסתורית של ח"כ בשארה, פרשת החטופים והדרישה לפרסום עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל דן חלוץ, עובר, כחוט השני, הדטרמיניזם הישראלי המוכר: הכל מהר, מיידי, כותרות גדולות ללא כיסוי ופוליטיקה קטנה ומכוערת, לפני בדיקה עניינית ומעמיקה של הדברים.
האחראים לכך הם הפוליטיקאים והעיתונאים שאצה להם הדרך כי הכל עניין של רייטינג. חייבים למכור, אחרת ממה נתפרנס. לעזאזל חקר האמת והרצון להבין את אשר קרה, ומה עושים כדי לתקן. אין זמן כי חייבים לרוץ ולספר לחבר'ה , אחרת מה הועלנו?
מי שקורה את הכתבות על פרשת בשארה יוצא מבולבל יותר מאשר מושכל. יש צו איסור פרסום, אך בכל זאת מפרסמים. ומה מפרסמים? בדותות, ספקולציות חסרות שחר, בליל של גיבובי מילים ללא כל אמת. רק תשוו מה נאמר בתקשורת על מקום הימצאו של הח"כ: במקום אחד נאמר שהוא נמצא במדינה ערבית, פעם באירופה, פעם בישראל ופעם במקום אחר. אף אחד לא יודע, אך למה לא להפציץ את הקורא במידע, גם אם הוא לא נכון. גם לגבי מהות הפרשה הדברים מתנהלים באותו האופן. האם אין במעשים אלה של פוליטיקאים ועיתונאים כדי להטעות את הציבור? מדוע אין סבלנות להמתין עד לבירור העניין ואז להביע כל דעה? כי כך זה אצלנו: קודם מורטים את הנוצות ולאחר מכן שוחטים.
פרשת החטופים כואבת מכל בחינה שהיא. גורל הבנים לא ידוע; המשפחות נמצאות על הסף ובכל זאת הן מגייסות כוחות שראויים להערכה כדי להמשיך ולהילחם; כל שביב מידע מקפיץ את כולם. עניינם של החטופים איננו עניין מוסרי בלבד אלא עניין הומניטרי גרידא: האם מצילים את הנפשות או לאו. הוויכוח בין ההורים השכולים המתנגדים לשחרור מחבלים עם דם על הידיים תמורת החטופים לבין משפחות החטופים הוא ויכוח לגיטימי. אך יש לזכור שבסוגיות אלה על המנהיגות מוטלת האחריות להכריע.
מעבר לויכוח הציבורי הלגיטימי, מתנהל ויכוח הדומה להצגת רחוב. מידע לא אמין מופץ לכל עבר. יש כאלה שמנסים להפוך את הויכוח הזה לקרדום לחפור בו. הפסיקו עם זה. דם המתים וגורל החטופים אינם חומרים לברברת ופטפטת בלתי פוסקות ולהלהטת יצרים.
יש להתאפק עד אשר עניין חילופי החטופים תמורת מחבלים יהיה עניין ממשי, אקטואלי. עד אז אסור למרוט את עצביהם של המשפחות המסכנות, אלה וגם אלה.
פרשת וינוגרד היא המרגיזה ביותר. דורשים שהוועדה תפרסם את עדויותיהם של הבכירים. אפילו את בג"צ, רחמנא לחצלן, מערבים ומעסיקים כדי לאלץ את הוועדה לפרסם את העדויות.
בצדק הודיעו דוברים מטעם הוועדה שאין בפרסום העדויות משום תרומה סגולית לבטחון המדינה. לעדויות יש חשיבות עליונה רק בהקשר הכולל של המלחמה. ועדת החקירה לא נועדה לגבות עדויות בלבד, אלא להסיק מסקנות תוך ראייה מעמיקה. לעדות זו או אחרת אין משקל סגולי בפני עצמו.
תסיים ועדת החקירה את עבודתה, תגבש את מסקנותיה, או אז יש מקום לבדוק את תקפות המסקנות לאור העדויות השונות. אך הריצה המטורפת הזו של פוליטיקאים ועיתונאים, הלחץ העצום שהם מפעילים על ועדת החקירה ובקשת הסעד המשפטי מבג"צ, הם לצורך ניגוח פוליטי או רייטינג עיתונאי. פליאתי רבה על כך שבג"צ לא הכריע חד-משמעית בנושא זה כדי לאפשר עבודה מסודרת של ועדת החקירה.
מי שבאמת מאמין ורוצה לקבל דוח ענייני ומסודר, אין לו ברירה אלא להמתין בסבלנות. וכאן קבור הכלב: אם לא נגמור מהר ונרוץ לספר לחבר'ה, במה תיבחן תכליתנו בעולם הזה?
ועתה , חזרה קצרה לרישא של מאמר. בפני מדינת ישראל ניצבים אתגרים ביטחוניים משמעותיים ביותר. אין לדעת אם התחזית של Jane's אכן יתממש; האם הסורים והאירנים ימשיכו במדיניותם והאם סוף כל סוף יתחיל תהליך מדיני שימתן את הסיכויים למלחמה.
אי-לכך, על ישראל להתעסק בעיקר ולא בטפל. יש לדאוג שכל המערכות יתפקדו כראוי. שומה על הכל לפעול לחיזוק החברה כערובה יחידה לחוסן הלאומי. על כנסת ישראל כרשות מבקרת ולא רק מחוקקת וכן על התקשורת להשקיע את כל המאמצים כדי לוודא שהפעם כל המערכות יהיו מוכנות לקראת האתגרים הצפויים. נקווה שלא נזדקק לכך.