כמעט מביך היה לראות אתמול את הטקס הממלכתי ב"יד ושם" ולשמוע את דבריו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על צדק וחירות. הצדק הכי קרוב שאנחנו מכירים פה בעת האחרונה הוא הפלנטה המרוחקת ההיא במערכת השמש. המבוכה רק גברה והעניין התחדד כאשר לאחר מכן שודר "
מוסר השילומים", סרטם התיעודי החשוב של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז.
השילומים היו הסדר הפיצויים שנקבע בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. סכומי כסף גדולים הועברו לטובת העניין, אך מה בעצם עלה בגורלם? כיצד ייתכן שמתוך כרבע מיליון ניצולי שואה החיים כיום בארץ, כ-80,000 חיים מתחת לקו העוני? 80,000 קשישות וקשישים שאין באפשרותם לדאוג לכלכלתם הבסיסית.
כיצד ניתן לקבל את העובדה שכיום, במדינת ישראל, ישנם קשישים הבוחרים לאשפז את עצמם בבית חולים לחולי נפש, כדי שיהיה מישהו שידאג להם, משום שידם אינה משגת לשלם עבור עזרה בבית? שישנם אנשים שאין להם די כסף לתרופות ולחימום בחורף? בני אדם שעברו את כל התופת והזוועה שאנו מצווים לזכור ולא לשכוח, ועדיין מעדיפים למות כדי לא לגווע לאיטם?
בואו נחדד את העניין. בסרט מוצג גם מצבם של יהודים שבחרו להישאר/לחזור ולחיות בגרמניה אחרי המלחמה. לעיתים הסיבה לבחירה זו היא פשוט האפשרות לחיות בכבוד. בגרמניה, הרנטה הבסיסית והמינימלית שמקבל ניצול שואה היא 1,200 אירו, זאת עוד בטרם נזכיר סיוע אחר, דוגמת טיפול רפואי חינם אין כסף. ובישראל? המינימום הוא מעט יותר מ-300 ש"ח. לכן, אין פלא שלמרות הקושי והגעגועים לארץ, ישנם אנשים שמעדיפים לחיות שם ולא פה. כי שם הם לפחות חיים.
בסרט מנסים וילנאי-פדרבוש ומרוז, בדרכם הכמעט דון-קישוטית, להבין כיצד ניתן להעביר את הסכומים הלא ממש אסטרונומיים הללו, לרשות אלו הזקוקים להם באמת, לפני שיהיה מאוחר - במהלך ששת החודשים שבהם הופק הסרט נפטרו למעלה מ-5,000 ניצולי שואה. זהו מנהגו של עולם. אך על העובדה שלמעלה מ-1,000 מהם נפטרו בעוני מחפיר, קשה לשתוק. אנשי הסרט פונים למשרדי הממשלה ונתקלים בחומה בצורה. כמעט מיותר לציין שעל אף מאמציהם, לא ניאות שר האוצר שלנו, הרוחץ בניקיון כפיו, להיפגש עמם.
גם "ועדת התביעות", ארגון שכל תכליתו לטפל בהעברת הכספים הללו, לא שש לשתף פעולה עם הפקת הסרט. מקומם במיוחד היה לראות את חוסר האונים של וילנאי-פדרבוש ומרוז נוכח אי יכולתם להיפגש עם אנשי הוועדה, גם כאשר הגיעו למשרדיהם בניו-יורק. לבסוף, החליטו להתפרץ לישיבת הוועדה, שהתקיימה, איך לא, בבית מלון על ארוחת בוקר מפוארת, וגם אז לא קיבלו תגובה עניינית כלשהי. התחושה שהאנשים הללו, המנהלים כספים שהועברו אליהם מתוך שליחות, למען רווחתם של הזקוקים לכך, עושים בהם כרצונם, היתה קשה במיוחד. לאחר התפרצות זו, ניאות נציג הוועדה, מר מרחב, להיפגש עמם. מיותר לציין כמה כסף גויס בפגישה.
בהמשך ניסו לגייס את הכספים מגורמים אזרחיים, דוגמת הבנקים וקק"ל, המחזיקים, כך מתברר ברכוש של ניספים. במקרה זה אנו נכנסים לטריטוריה הישראלית הכל-כך מוכרת - הביורוקרטיה. הכנסת מינתה ועדת שיערוך, שתפקידה לשערך מהו שווי הנכסים ועניינים דומים. כמה זמן נמשך השיערוך, תשאלו? חמש שנים. ולאחר מכן, פינג-פונג חסר תוחלת שבסופו עוד ביורוקרטיה. וכסף? אין.
צדיק בסדום היה מר אברהם רות, העומד בראשה של "החברה לאיתור ולהשבת נכסים של ניספי השואה בע"מ", המנסה להזיז דברים בנושא. רות, ניצול שואה בעצמו, טובע גם הוא בביצת הביורוקרטיה, ובאמצעים העומדים לרשתו מנסה להסדיר את העברת הכספים. בסוף המוצג כאופטימי כמעט, מבשר רות כי המדינה החליטה להעביר סכום של 120 מיליון ש"ח לרשות אותם ניצולים. השמחה נמוגה, כאשר עורכים חישוב זריז ומגלים שמדובר בסך-הכל במענק חד-פעמי של 1,500 ש"ח לכל ניצול.
בניגוד לסרטי שואה אחרים, מהם יוצאים עם עצב גדול, אבל גם עם תחושה של אופטימיות, משואה לתקומה וכו', הסרט הזה הותיר אותי בתחושה קשה וחסרת תוחלת. קשה מאוד. בתחושה שהמדינה שלנו יודעת לקחת ולקחת. וכשמגיע העת לתת, להשיב, אין עם מי לדבר. יתרה מזאת, במקרה הזה, לא מדובר בנדבה, בצדקה, בטוב לבו של מישהו, אלא בכספים המגיעים לאנשים הללו לפי חוק. ועדיין, כנראה יותר פשוט לחכות שהם ימותו לאיטם. הרי בעוד 15 שנה, כבר כמעט ולא יהיו עוד ניצולי שואה שצריך לדאוג להם. ואז לא יצטרכו עוד השרים והממונים להתחמק ולהציג עוד דחייה ועוד מכשול ביורוקרטי, הם יוכלו להמשיך לדאוג לעצמם, באין מפריע, ממש כפי שהם מנסים לעשות גם היום.
