יום הזיכרון לשואה והגבורה. שוב אנו נחשפים לסיפורים מחרידים, לתמונות ולקולות של עולם אחר, עולם של אכזריות ושנאה ללא גבולות, רצח עם. משלחות תלמידים מהארץ ומהעולם מגיעות לפולין ללמוד ולחוות את שקרה בזמן השואה. גם בני הצעיר, ממש בזמן כתיבת טקסט זה, נמצא בדרכו כחלק ממשלחת תלמידים ישראלים לטקס יום הזיכרון באושוויץ, ואני תוהה, כיצד יכולה להכיל נפש כל כך צעירה ורכה בשנים את כל הרוע, את הזוועה האיומה שטלטלה את העם היהודי טלטלה עזה ותרמה להקמת הבית היהודי בארץ ישראל, מה הנוער מסוגל להבין? כיצד זה ישפיע על המשך חייו?
בדרך כלל אני מסתייג לחלוטין מזילות
מושגי יסוד חשובים כמו שואה או להבדיל, הלם קרב, אך אין ספק שניצולי השואה
הם הלומי קרב השואה. חלקם חרפו נפשם בקרבות נגד האויבים הנאצים ובעלי בריתם, וחלקם נלחמו מלחמת הישרדות על חייהם ו/או חיי קרוביהם. כולם חזרו עם צלקות, צלקות פיזיות וגרוע מכך צלקות נפשיות, ממש כמו הלומי קרב. ניצולי השואה אינם ששים לספר את שעבר עליהם באותה תקופה, אפשר להבין, כך נוהגים גם רוב הלומי קרב הנושאים בקרבם את זוועות המלחמה.
כ-250,000 ניצולי שואה מצאו מפלט כאן במדינת ישראל, חלקם הדחיקו את הטראומה, בנו משפחה חדשה ומצאו דרך להשתלב בחברה הישראלית המתגבשת, אך חלקם לא הצליחו לפלס את דרכם לחיים טובים יותר והחלו להידרדר לעבר עוני משפיל.
מדינת ישראל טרחה וחוקקה את
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הכירו בניצולים כגיבורים. מדינת ישראל הסכימה לקבל סכומי עתק מממשלת גרמניה, פיצוי לניצולי השואה. הסכמת מדינת ישראל לקבלת הפיצויים עוררה בזמנו מחלוקות רבות, חלקם ראו בפיצויים הסכמה לסליחה על פשעים נוראים, אחרים ראו בפיצויים קרש קפיצה לפיתוח מדינת ישראל, וכך היה.
מדינת ישראל קמה והתפתחה בעיקר בזכות סכומי העתק שהיו מיועדים לפיצוי ניצולי השואה, אך בניגוד לכל היגיון או מוסר בסיסי, מדינת ישראל שכחה את ניצולי השואה, אותם ניצולים שבזכותם שרדה מדינת ישראל, אותם ניצולים שחלקם נשלחו לתופת מלחמת העצמאות היישר מתופת השואה. עם הזמן גרמו ממשלות ישראל לדורותיהם, במישרין או בעקיפין, לכך שכיום כ-80,000 ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני. אלה שאנחנו חבים להם חוב מוסרי ענק נטושים כמו חיילים פצועים בשטח, ללא יכולת להתקומם, ללא כוח לזעוק, נמקים ברעב ובעוני. ניצולי השואה אינם זוכים לנתח כלשהו מ"הצמיחה הכלכלית" שבה מתהדרים לאחרונה קברניטי המדינה מדושני העונג והשררה, לעומתם, לרוב ניצולי השואה אין משאבים לרכוש תרופות בסיסיות, לחם לאכול, הם חיים בזכות חסדי אנשים טובים.
כ-50 ארגונים מיצגים את ניצולי השואה, רובם מאוגדים תחת
ארגון גג. לא ברור לי מדוע ניצולי השואה זקוקים לכל כך הרבה ארגונים על-מנת לקבל את מה שמגיע להם בזכות ולא בחסד, כמה כסף ואנרגיה מתבזבזים על ביורוקרטיות מיותרות.
ציפיתי מטומי לפיד, שהוא ניצול שואה ויו"ר מועצת יד ושם, למעט יותר רגישות לניצולי השואה, אך ראיון נוקב שערך רינו צרור (בגלי צה"ל) עם מר לפיד החזיר אותי למציאות העגומה, מר לפיד הכחיש את הנתונים שהציג לפניו מר צרור, הגיב בלגלוג בוטה, ומיהר לחופשה בצימר מפואר עם חברים מהצמרת, יחד עם ראש הממשלה.
אני אומר למר לפיד, למר אולמרט, ולשאר המנהיגים שרוצים להאמין שהם מייצגים אותנו: "ככל שאתה גבוה יותר בפסגה, האנשים למטה נראים קטנים יותר, רדו מעט לעם, הסתכלו עלינו בגובה העיניים, כמו המנהיגים המיתולוגיים שאתם מתיימרים להמשיך את דרכם".
