מדריך חבורת רחוב סיפר שביום השואה, בהתקרבו אל חניכיו, שמע אותם מתלחשים: "חבר'ה, היום צריכים להיות עצובים. למדריך יש היום יום השואה"...
אפיזודה זו מאירה בחריפות נוקבת את הליקוי ב"תודעת השואה" שלנו: כאשר מסופר סיפורה של השמדת היהודים בשנות הארבעים של המאה העשרים, נקשר סיפור זה להשמדת היהדות האשכנזית באירופה ותו לא.
אכן השואה היא חלק מהביוגרפיה הלאומית שלנו, וביוגרפיה יש לספר על כל הקפה. כל גזירה של חלק מן הרצף (בין אם זה רצף היסטורי ובין אם זה רצף תרבותי) פוגעת באמת ההיסטורית, בשלמות התרבות, וממילא - באחדות העם. ראיית השואה כ"שואת העם היהודי" משמעותה: שותפות גורל יהודית, גורל יהודי אחד.
בהקשר זה נזכיר סיפור ששמענו מהנשיא החמישי יצחק נבון (בעת ראיון שערכנו עמו בהיותו נשיא המדינה): ידיד שלו, שהוא מוכר דגים, הפשיל שרווליו להוציא דג לאחד מלקוחותיו, ובאותו רגע נחשף המספר הכחול המקועקע על זרועו. הלקוח האשכנזי, יוצא פולין, הגיב מיד בתדהמה: הרי אתה ספרדי... מה לך ולשואה? המוכר פרץ בבכי: מה לי ולשואה? כל משפחתי נהרגה באושוויץ. אני הניצול היחיד...
שנות הגלות הארוכות חרתו בעמנו צלקות, ועם שובנו לביתנו אנו מחולקים, כאילו נגד רצוננו, לשני זרמים: "ספרדים"ו"אשכנזים". נדמה לפעמים שהגורל מתעתע ומשטה בנו, אם אלו הם השמות שבחרנו לעצמנו. לאחר דרך כה ארוכה של סבל מתברר שבחרנו לכנות עצמנו בשמותיהם של שני הצוררים הגדולים ביותר שקמו לנו בהיסטוריה: ספרד, אשכנז (ההיו מכות נוראות יותר מגירוש ספרד וממזימת ההשמדה של אשכנז?).
נורא לומר זאת, אך הנאצים לא ערכו חלוקות ממין זה ולא הבחינו בין יהודי ליהודי. האמת הנוראה מלמדת שהנאצים תכננו להשמיד את העם היהודי בכל אתר, וקנה המידה היה מוצאי-אתני גרידא. בוועידת ואנזה (1942) תוכנן השלב הראשון והעיקרי בהשמדה הכוללת: 11 מתוך 18 מיליון יהודים. כבר בשלב זה נכללו בהשמדה הן הקהילות הספרדיות (צרפת, הולנד, בולגריה, רומניה ואיטליה) והן המזרחיות (סוריה, לבנון, מרוקו, אלז'יריה, תוניס וטורקיה).
החשיבות בלימוד דברים אלה אינה רק לצורך הפלפול "מה היה קורה אילו". דברים אלה, עד כמה שמכאיב לומר זאת, מזכירים לנו שככלות הכל עם אחד אנו, והגורל היהודי הוא אחד. אכן עצוב שאנו נזקקים ל"תזכורות" כאלה!
למעלה מ-135,000 יהודים ספרדים מהבלקן הושמדו באושוויץ ובמחנות מוות אחרים. היהודים הספרדים של הולנד, צרפת ואיטליה הובלו גם הם למחנות ההשמדה. גם חלק מיהדות בולגריה ויוגוסלביה נלקח למחנות ההשמדה. לשם השוואה: יהדות פולין היא הקהילה הגדולה ביותר שנפגעה מידי הנאצים. שם גם הוקמו שישה ממחנות ההשמדה בגאזים ו-90 אחוז מיהודיה נרצחו. חורבנה של סלוניקי היה גם חורבן רוחני-דתי: שישים בתי כנסת נהרסו והיו עיי חורבות.
נעבור עתה לקהילות המזרחיות: ההיתה גם להן זיקה ממשית לשואה, לנאצים? במרוקו, באלז'יריה, בלבנון ובסוריה נחקקו חוקי גזע (כמו באירופה!) שהגבילו את מקורות הפרנסה של היהודים ופגעו בזכותם של היהודים ללמוד במוסדות החינוך. הגנרל הצרפתי מטעם שלטון וישי (בווישי היה מושב השלטון הפרו-נאצי של הגנרל פטאן מאז מפלת צרפת ב-1940) חתם על פקודה להקמת גטאות במרוקו.
הנאצים תכננו לפלוש למרוקו ב-15 בנובמבר 1943 ולהשמיד את היהודים, ושלושה ימים קודם הגיעו צבאות הברית והצילו את היהודים. באלז'יריה נקבעה תוכנית השמדה מפורטת (שכללה רשימה שמית של היהודים) והוקמה "מועצת היהודים" (בדומה לאירופה!). תיאודור דניקר, נציגו של אייכמן, תיאם עם הנאצים את תוכנית הסעתם של יהודי אלז'יר למרסיי, ומשם לאושוויץ. מעטים גם יודעים שסמוך למועד כניסת האמריקנים לאלז'יר, חולל סטודנט בשם יוסף אבולקר מרד נועז שבמהלכו כבשו המורדים את העיר אלז'יר והקלו על כניסת האמריקנים...
קהילות שנפגעו פגיעה ממשית יותר היו קהילות תוניס ולוב. בתוניס הוקמו מחנות עבודה וריכוז, הוקמה "מועצת היהודים" ויהודים חויבו לענוד טלאי צהוב. במחנות העבודה נאלצו היהודים לעשות עבודות למען כוחות הצבא הגרמניים והאיטלקיים הנלחמים בכוחות בעלות הברית. בתי הכנסת היהודיים הפכו מחסני ציוד עבור קלגסי הנאצים. מצויים עמנו שמותיהם של 32 מחנות כאלה שבהם נרצחו מאות יהודים. גם שילוח למחנות באירופה החל בתוניס, אך נקטע באיבו ב-1943 עם כיבוש תוניסיה בידי בעלות הברית. איננו יכולים שלא להתרגש בקוראנו שבתנאים כאלה התאחדו הכוחות השונים בקהילה והקימו מחתרת ציונית פעילה...
בלוב הוקם מחנה עבודה ענקי בג'יאדו שאליו הובלו קהילות בנגאזי וערי השדה. הוקמו גם מחנות לעבודות כפייה בסידי עזיז ובסידי-בוגבוג, שאליהם נשלחו יהודי טריפולי. הם הובלו לשם ברכבות משא ונאלצו לבנות ביצורים, לסלול כבישים ולתקן מסילות. במחנות אלה נרצחו יהודים רבים, ומאות נשלחו לברגן-בלזן, לבוכנוולד ולאושוויץ.
קהילה אחרת שהיא בעייתית מבחינתם של רבים בתוכנו היא קהילת בבל. ל"שואת בבל" קדמה הסתתו של המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני, שהגיע לעירק באוקטובר 1939. המופתי הזדהה בגלוי עם גרמניה הנאצית ופתח בהסתה ברוח זו. בתיאום עמו החלו השידורים הנאצים ששודרו בערבית. לעירק הגיע התועמלן הנאצי ד"ר פריץ גרובה, שסייע להכשרת הקרקע למרד הפרו נאצי של רשיד עאלי. הפרעות ארעו בשבועות תש"א ובמהלכם נהרגו מאות ונפצעו אלפים. יש לנו נגיעה אישית לפרעות בעירק, כיוון שבאותן פרעות נרצחו שני אחיה הבכורים של אמנו.
הנה כי כן הראינו כי לא היה הבדל בין הקהילות השונות. מדוע אפוא מתנגדים לא מעטים לחשיפת הבט זה של השואה? קראנו בעיון את מאמרו של עמוס כרמל (ידיעות אחרונות 11.3.82) וקשה שלא לחוש את לגלוגו להיבט הכמותי(!) של השואה במזרח. כרמל כותב בפירוש ששואת יהודי המזרח היתה "זעיר פה וזעיר שם... זו המשמעות הסטאטיסטית של השואה במזרח ביחס לשואה כולה".
אולי נחשפת כאן הסיבה מדוע שנים כה רבות טושטש חלקה של השואה לגבי יהדות המזרח: "אצלנו" נהרגו מיליונים - ו"אצלם" אלפים... ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז - ועודנה כיום - מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה: באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים. האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו?
אנו רואים חשיבות להזכיר שבמוזיאון השואה החדש ביד ושם יש התייחסות לשואה של הקהילות הספרדיות וגם למרד שחולל יוסף אבולקר בעת הכיבוש הנאצי באלג'יר.
ראייה שלמה ואמיתית של השואה ("שואת העם היהודי" ולא "שואת יהודי אירופה") אינה בגדר עשיית צדק עם קבוצה מקופחת. זהו צורך לאומי.
