מלאו 64 שנה לפרוץ מרד גטו וארשה. ביום 19 באפריל 1943 ניתנה המשמעות האמיתית לצרופה של המלה גבורה אל המלה שואה. שואה וגבורה. יום זכרון לשואה ולגבורה - כפי שצויין ביום ב' השבוע.
19 באפריל 1943 - יום פרוץ ההתקוממות הראשונה תחת הכיבוש הגרמני של אדמת פולין ומזרח אירופה. יום שבו החלו מעשי הגבורה של הנצורים בגטו המפורסם ביותר, ונמשכו עד יום ה-16 במאי.
כמעט חודש ימים - שבהם עמדו יהודים בודדים, בגבורה עילאית, בתעוזה שאין נעלה ממנה, מול מכונת הלחימה הדורסנית של הנאצים. כמעט חודש ימים, אשר נכנסו להיסטוריה של ספר הגבורה היהודי והכלל-אנושי.
גבורה היא גבורה - גם ואולי דוקא כאשר היא מונעת מייאוש, מחוסר תקווה, מחידלון בטוח שממתין בסוף הדרך - בוודאי כאשר אינך רואה סיכוי לעצמך להישרד, אבל אינך יכול שלא לבצע את מעשה הגבורה. שהרי כך, ורק כך, במצב כל כך נואש וחסר תקווה, אתה מראה ומוכיח, הגם שנורא לומר זאת, כי יש טעם למותך, יש טעם לסופך - אם קודם לו מעשה לחימה, מעשה התגוננות, מעשה של זקיפות קומה לאומית-יהודית, מעשה נקמה בקמים עליך והם עולים עליך במספרם, בציודם, באירגונם, והם שטופים תאוות רצח ושנאה תהומית.
בוודאי כאשר אויבך הוא הנורא שבאויבים, בוודאי כאשר מדינה שלמה, אימפריית רשע, גרמניה הנאצית, מונעת מאידיאולוגיה גזענית של שנאת בני העם היהודי, שולחת טלפיה וחילותיה מזרחה ומערבה, צפונה ודרומה, כדי להשתלט על אירופה כולה, והמשימה הלא פחות חשובה שלהם היא לשים קץ לקיומו של העם היהודי, לקהילותיו, למיליוני בניו הפזורים ברחבי היבשת.
השואה שהמיטו הגרמנים ומשתפי הפעולה עימם על ששת המיליונים, ברצח-העם הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית, היתה ביטוי למה שזאב ז'בוטינסקי קרא "האנטישמית של בני האדם", כלומר, כדבריו שנכתבו עוד טרם נכנסה מכונת השמד למלוא הקצב הרצחני שלה -"משטמה פעילה, צורך מתמיד להזיק לגזע השנוא, להשפילו, לראותו מתפתל, נרמס ברגליים".
אנטישמיות וולקאנית זוהי אנטישמיות וולקאנית - אמר - שלכאורה יכלה להסתפק בהוצאת היהודים מגרמניה, מאירופה, וכך להיפטר מנוכחותם שם, אבל - הוסיף - "הסאדיסט איננו רוצה לאבד את טרפו", רצונו הוא בהשמדתו. ולכן הזהיר ראש בית"ר מנהמת לבו את בני עמו, מפני החורבן הקרב והולך, חו-ר-ב-ן, אבל אז זה היה כבר מאוחר מדי...
דומה שאת הביטוי המוצלח ביותר למה שהתחולל בגטו וארשה בימים שלאחר ה-19 באפריל 1943 טבע הסופר והפרטיזן הבית"רי חיים לזר זכרו לברכה, בכותרת שניתנה לספרו: "מצדה של וארשה". כמו לוחמי המצדה, גם מורדי גטו וארשה ידעו שהסיכוי למרידתם הוא אפסי, אבל את הרוח והגאווה היהודית לא יצליח האויב, בין אם הוא רומי ובין אם גרמנו-נאצי, לשבור. ולכן - "מצדה של וארשה".
"מצדה של וארשה" הוא גם המחקר הראשון שניסה לתקן את העוול שנעשה במכוון בהיסטוריוגרפיה הציונית - לאצ"י, אירגון צבאי יהודי של בית"ר, שניהל את הלחימה הקשה והמרכזית בכובש הנאצי, בככר מוראנובסקי 7, בזמן מרד גטו וארשה. חלקו של אצ"י, כמו שמות מפקדיו ובראשם פאוול פרנקל, מרדכי אפלבוים וליאון רודאל, הועלמו בנאראטיב המקובל של המרד, כפי שסופר, נכתב ונלמד כל השנים, בהשראת מגמה אידיאולוגית ידועה.
וכך כתב חיים לזר המנוח: "חיילי אצ"י לא עסקו בכתיבת ההיסטוריה... הם ידעו שעם הגשמת רעיונם - רעיון המרי ההמוני - יקנו את לקח מרד גטו וארשה לדורות הבאים. ואם בני דורם לא יזכרו את שמותיהם ולא יפרטו את מעלליהם, אין בכך משום הפחתת עצם המעשה. להיפך: יידע העולם שכל איש ואשה, כל ילד וזקן, נטלו חלק שווה במלחמה על כבוד האדם".
זה המקום לציין את מי שאיננו היסטוריון, אבל חוקר כיום את פרשת הלחימה הבית"רית במרד גטו וארשה, מישה ארנס, המקדיש עצמו בשנים האחרונות מאז פרש מן החיים הפוליטיים - וחבל! - למחקר היסטורי. הוא עושה מאמצים מחקריים ראויים לשבח לתיקון העוול ולהנצחת הלוחמים הבית"ריים, כשם שהונצחו חברי אי"ל, האירגון היהודי הלוחם במרד גטו וארשה.
ובנוסף - ההיסטוריון ד"ר לורנס ויינבאום נמצא בעיצומו של מחקר מחודש על המרד ומשתתפיו, מחקר שיביא אף הוא לתיקון התמונה ולהעלאת האמת ההיסטורית, מתוך המימסכים הפוניים שנחשפים רק עתה.
מרד גטו וארשה הוא חלק מן העבר הנורא, הימים האדומים והלילות השחורים של השואה הזוועתית. בהזכירנו את מרד גטו וארשה, ביום שפרץ לפני 64 שנה, פנינו אל העתיד ומחשבתנו נתונה להווה, שבו האנטישמיות שוב מנסה להרים ראש כמו בשנות השלושים למאה הקודמת, ולה גם ביטויים אנטי-ישראלים ואנטי-ציוניים. שנאת היהודים בין אם הם חיים במדינת העצמאית ובין אם הם עדיין בתפוצות, רוחשת ומבעבעת. אחד מגילוייה של שנאה זו, "שנאת עולם לעם עולם", כפי שניסח זאת נחום סוקולוב לפני למעלה מ-120 שנה, הוא הכחשת השואה.
הכחשת השואה והמאבק באנטישמיות בת זמננו לפני שלושה חודשים הותקף אדם שיצא ממעלית בסן פרנציסקו והופל ארצה. התוקף ברח, וזוהה מיד כאנטישמי, מכחיש שואה. הוא ידע בדיוק את מי תקף - את ניצול מחנות אושוויץ ובוכנוולד, חתן פרס נובל לשלום הסופר אלי ויזל. ויזל התאושש בקושי מן הטראומה: "חששתי באותו רגע לחיי כפי שלא חששתי מאז 1945" - הוא אמר. והוא הוסיף: "עד כה האנטישמים משתמשים במלים, עתה הם פונים לאלימות ומספרם גדל והולך, גם משום שמדינות העולם אינן עושות די לפעול נגד אלה הטוענים כיום, שמיליוני יהודים לא נרצחו בידי הנאצים. המקרה שלי מלמד על מגמה עולמית. בכל מקום שאני מרצה, נמצאת תמיד קבוצת מכחישי שואה, הממתינה לי".
נושא הכחשת השואה והמאבק באנטישמיות בת זמננו, אינם תופסים הרבה תשומת לב אצלנו. גם אצלנו טרם הפנימו די הצורך את חומרת הנושא אשר את סכנתו הגוברת, מוכיח מקרה אלי ויזל. אין אנו נותנים כראוי את הדעת לתעמולה האנטישמית במיוחד זו המופצת בעולם הערבי, כחלק מהמלחמה בעם היהודי ובמדינתו הריבונית, ובאירן שבה ערך לא מכבר הרודן אחמדינג'אד, חיקוי עלוב של היטלר, כנס אקדמי כביכול של מכחישי שואה. תופעת הכחשת השואה בעולם הערבי הסובב אותנו, בקרב הערבים הפלשתינים, גם אלה שהם אזרחי ישראל, מגיעה לאחוזים מדהימים.
הכחשת השואה והכחשת זכותו של עם ישראל למדינתו הריבונית בעולם הערבי הן שתי פנים של אותה מטבע, הרוצה לשלול מאיתנו את הלגיטימציה לקיומנו כאומה וכמדינה. אי אפשר להתעלם מכך, אי אפשר לטמון את הראש בחול ולזלזל בתופעה, ולדון בה רק ביום הזכרון לשואה ולגבורה.
אין ספק שכמו בצבא, כמו במערכות הביטחוניות לזרועותיהן השונות, דרוש מטה לריכוז ולתיאום המאבק באנטישמיות ובהכחשת השואה, מטה שיאסוף את המידע ויציע דרכי פעולה, מטה שיהיה מקושר לכל מרכזי המחקר האקדמיים בארץ ובעולם, ישאב מהם מידע ויחליט על תגובות-נגד יעילות.
רק כך אפשר יהיה לצמצמם את התפשטות המגפה האנטישמית בת זמננו, המקבלת כמובן גם צורה אנטי-ישראלית, ולהמית את שקר הכחשת השואה בטרם ייהפך, חלילה, לנושא ראוי להתייחסות אקדמית לגיטימית באוניברסיטאות בעולם, ולא רק בחסותו הנלעגת של השלטון בטהרן.
