הוריו היו בבית בראש פנה בעיצומה של המלחמה שהתחוללה בארץ. אהוד שגב שמע את הסירנה ואת נפילות הרקטות כשדבר עם אמו בטלפון. "שניה, אהוד", אמרה אמא. "אני ניגשת למזווה. זה המרחב המוגן שלנו. אתקשר אליך עוד כמה דקות, כשהמטח ייגמר".
אהוד התקשר מיד לנמרוד. אחרי כמה דקות הטלפון צלצל. וכשאמא איריס הרימה את הטלפון, נמרוד, אחיו, היה על הקו. "תשמעי. אתם לא יכולים להמשיך להיות גיבורים כאלה. ארזו את עצמכם והגיעו הנה לרמת גן".
איריס החלה להתווכח. "אנחנו נשארים בבית. מספיק בטוח כאן".
"אני לא צריך לשמוע מאהוד במקסיקו שאתם במזווה בגליל!" טען נמרוד בחום. "צאו משם והגיעו לכאן. אל תהיו ילדים".
בביתו של נמרוד הטלפון צלצל בשלוש לפנות בוקר.
"חייל!" ציווה התקליט, "אם אתה - נמרוד שגב - "... הוא גויס בצו 8. קול מתכתי ממוחשב הורה לו להגיע מיד לשטחי הכינוס של יחידתו.
כשדפקו נציגי שגרירות ישראל בקנקון שבמקסיקו, על דלת חדרו של אהוד במלון, הוא הבין מיד את שבאו להודיע לו. בדממה עזרו לו לארוז את חפציו וליוו אותו לשדה התעופה המקומי. שעות טיסה רבות עמדו לפניו. מקנקון למקסיקו סיטי, ממקסיקו סיטי למדריד שבספרד, ממדריד לתל אביב, מתל אביב לראש פנה.
למעלה מעשרים שעות במטוס עם שרידי העייפות של סיבוב הופעות שהופסק באחת בעיר הנופש המקסיקנית, עם נציגת שגרירות מלווה, עם הידיעה המרה מכל; הוא איבד את האיש הקרוב אליו ביותר. האהוב עליו ביותר. חברו הטוב. אחיו הבכור.
"אין מצב שבית הקפה הזה יפתח תוך שבועיים", אבא חזי נשמע בטוח במילותיו.
"נראה לך?" שאל אהוד. "הכל דופק כמו שעון. 'קפה נמרוד' ייפתח גם הוא כמו שעון. עוד שבועיים בדיוק". הוא דילג מעל ערימת הטיח המגורד מהקירות בפינה אחת, והתיישב על כסא בעל משענת שבורה בפינה אחרת.
"הריהוט החדש מגיע עוד יומיים. בתוך כמה ימים המקום הזה יהיה 'מדוגם' להפליא. בדיוק כמו שנמרוד היה אוהב. בית קפה-מסעדה עם המאכלים שאהב, המוזיקה ששמע, והאוירה של ראש פנה שאהב כל כך".
"ראש פנה - בנמל תל אביב???" - התפלא חזי פליאה גדולה.
"בדיוק!" - אמר אהוד עייף והחלטי. ""קפה נמרוד - ראש פנה בנמל תל אביב". כך אני מנציח את אחי. כך בדיוק".
אהוד טעה אך במעט. 'קפה נמרוד' נפתח לאחר שלושה שבועות. איריס וחזי, ההורים, הגיעו מספר ימים לאחר הפתיחה. השם 'קפה נמרוד' התנוסס בגאווה מעל דלת הכניסה בכתב ידו הסרוק של נמרוד. כאילו רק עכשיו רשם את המילים בכתב ידו המקורי. איריס בכתה. לא היתה דרך טובה מזו להנציח את בכורה. היא וחזי היו גאים באהוד ביותר, ובבית הקפה.
למרות שהמקום היה עדיין בהרצה הוא המה לקוחות. שמו של אהוד, שהתפרסם מעט קודם בטלוויזיה, שמעו של בית הקפה והאוכל הטוב משכו אנשים רבים להגיע. היו גם תקלות - הצוות החדש למד את המלאכה, ואהוד ביקשת את סליחת לקוחותיו בהתנצלות אותה רשם על גבי התפריט. "נפתחנו זה עתה. מתנצלים על כל אי-נוחות שעלולה להיגרם... תודה על שאתם עוזרים לנו להתייצב". זה נראה ש'קפה נמרוד' עומד להיות סיפור הצלחה.
בוקר אחד, לפני יומיים בדיוק, בטרם מלאו שלושים יום לפתיחת המקום, עת הגיעו אהוד וצוותו לפתוח את בית הקפה, נדהמו לגלות נייר מהעיריה צמוד לדלתם; צו סגירה של 'קפה נמרוד'. נראה שהבעלים הקודמים של בית הקפה, שהיה מסעדה, הסתבך עם הרשויות והמקום נאסר לפתיחה.
אהוד ניסה להפעיל את כל הקשרים האפשריים שהכיר. עורך דינו ורואה החשבון שלו הרימו ידיים. כולם ביקשו לעזור אך איש לא יכל לתובעת המשטרתית שיזמה את החלטת בית המשפט לדון את המקום לסגירה.
זה כלל לא עניין אותה שאהוד שילם בזמן את כל שנדרש ודאג לכל ענייני הביורוקרטיה בדרך החוקית ביותר. זה לא עניין אותה שהמקום מהווה מקום הנצחה לאחיו שנהרג במלחמה. זה לא עניין אותה שלאהוד אין כל קשר לבעלים הקודמים של המקום, שהשם אינו אותו שם.
יומיים לפני יום הזכרון נותר אהוד עם סיפור, בית קפה סגור, לב שבור ו(די) הרבה מירמור.
