אטימות. רשעות. טיפשות.

אטימות. רשעות. טיפשות. וגם הפקרות. בכל התכונות הרעות הללו לקו הפעם בכירים בעיריית תל אביב, תובעת במשטרת ישראל וגם שופט בישראל. כל אלה לא הצליחו להתעלות מעט לטובת הנצחת החייל נמרוד שגב - שנהרג במלחמת לבנון השנייה, ולנצח את הביורוקרטיה המופעלת הפעם באופן המעורר תהיות. נמרוד שגב נהרג במלחמת לבנון. אחיו, אהוד, התגורר בחו"ל. הוא הוזעק לישראל לימי האבל. לאחר מכן החליט לשוב לארץ ולהקדיש את חייו להנצחת אחיו הבכור. "חזרתי לארץ בגלל שאחי נהרג בלבנון", אמר לי. "ביקשתי להנציח את אחי במקום שהוא אהב: נמל תל אביב". אהוד קנה קפה-מסעדה. השקיע מכספו כמיליון ש"ח. הפתיחה של "קפה נמרוד" נועדה להיות ביום שישי (20.04.07) - יומיים לפני יום הזכרון. הוזמנו אורחים רבים, ובראשם הוריו ורעייתו של נמרוד ז"ל, חברים ומכריו של נמרוד. ואז באה המכה. 24 שעות לפני הפתיחה, אומר אהוד, הגיעה הודעה מהמשטרה, לפיה קיים צו סגירה למקום. לטענת התובעת המשטרתית, הבעלים הקודמים ביצעו עבירות לפני כחצי שנה, ועל-כן הוצא צו סגירה - התלוי ועומד גם עתה. ההסברים של אהוד, כי הוא רכש את הקפה-מסעדה וכי הוא מבקש להפעילו עכשיו, במיוחד להנצחת אחיו, נמרוד, נפלו על אוזניים אטומות. הניסיונות לבטל את רוע הגזירה, לא הועילו. התקיימו כמה שיחות עם התובעת המשטרתית - שבכוחה לפעול לביטול הצו - אך זו האחרונה אולי שכחה כי חובתה הבסיסית היא ליתן שירות לציבור. "אני איבדתי את האח שלי... אני פותח בשביל לפתוח מקום להנצחת אחי", אמר לה אהוד. "אדוני, אני מאוד משתתפת בצערך, אבל לא. אני לא יכולה לעזור לך" - אמרה התובעת המשטרתית המהוללת, שאולי סיימה לרוץ אחרי כל הפושעים. חיילינו האמיצים יודעים לנצח בשדה הקרב. בדרך כלל. אנו מצפים מהם לתת את נפשם על הגנת המולדת. כך עשה נמרוד. והנה, בסיפור הזה נכלשנו כולנו. כחברה. כעם. בכירים רבים וטובים, עם כוונות טובות, ניסו לבטל את רוע הגזירה. הנה, אריה עמית, מי שנחשב לאחד מטובי השוטרים בישראל, התגייס לעזור, אך לא הצליח להשיג תוצאות; והנה, אנשי לשכתו של סוחר הנדל"ן הבכיר במדינה, הוא ראש הממשלה, לא הצליחו לשכנע את עיריית תל אביב ולא את התביעה המשטרתית, לפעול יחד כדי שאלה יפנו לבית המשפט - כדי שיבטל את הצו שהוצא נגד הבעלים הקודמים של המסעדה...; וכדי שהבעלים החדשים - שרכש את המסעדה כאמור - יוכל לפותחה עוד לפני יום הזיכרון לאחיו. גם שופט בית משפט השלום בתל אביב, אליו פנה אהוד, לא הצליח למלא את תפקידו: לעשות צדק. במסגרת החוק, כמובן. השופט מאיר יפרח נתן צו, לבקשת אהוד, המאפשר פתיחת המסעדה רק למשך 15 שעות(!!!). כן-כן, 15 שעות. רק לצורך הפתיחה - משל מדובר בהצגה קטנה לצורך טעימות. ככה זה במדינה שאבדו בה ערכים בסיסיים, וכשראש הממשלה עצמו מציע להתייחס למלחמת לבנון השנייה כאל זיכרון רחוק. אנשים טובים במשטרת ישראל אמרו לאהוד: פתח את המסעדה. אנחנו לא נפעיל את הצו. לא נבוא לסוגרה. אבל אהוד, שומר חוק שכמותו, אינו מסכים לפעול בניגוד לצו בית משפט. הוא מבקש מכל הגורמים המעורבים לאפשר את הפתיחה כדין. לפתור בעצם את הסבך הביורוקרטי שיצרו בגלל הבעלים הקודמים - שביצע או לא ביצע עבירות. אחרי הכל, יש לזכור: לא נגד אהוד הוצא הצו, אלא נגד הבעלים הקודמים. מליק-שירן יהודית, שפנתה אלי בנושא זה, כואבת את הטמטום; את ניצחון הביורוקרטיה על השכל הישר. "אחת הדרכים שנראו למשפחה להנציח את בנה וללמוד לחיות עם האובדן", כותבת יהודית, "היה לרכוש בית קפה, לשלם עבור המקום את מלוא הסכום, ולהפעיל במקום את בית הקפה של נמרוד, השירים שאהב והמאכלים שחיבקו מזרח ומערב... בית הקפה של נמרוד הוא המקום המצמיח את השכול לקראת החלמה פיזית-נפשית". עזור לי לעזור להם, ביקשה. ואני רואה עצמי מגויס לכך. מליק-שירן קובלת: "בנינו טובים רק למות? האם רק המדינה צריכה להנציח על אבן? מה עם התרפיה לנפש המביאה כוחות של צמיחה? למה לדכא, להשפיל? למה לא לגלות חמלה". גולשים יקרים. המדובר הפעם במקרה מבחן. אם לא ייפתח מפעל ההנצחה הזה תוך יום-יומיים, נדע שהביורוקרטיה, האטימות והרשעות, שוב ניצחו.