"היה זה כחצי שעה לפני פגיעת הטיל הראשון. הכול היה כה שקט ורגוע. עמדנו חבורת חיילים עליזים על הסיפון וצפינו בדומיה למרחוק - לעבר נמל פורט סעיד. סמל משה חי ז"ל, היה הראשון שהפר את השתיקה. אני זוכר כי אמר לי לפתע: תאר לך כי עכשיו קורא משהו ואתה נשאר לבדך במשחתת. מה תספר לכתבים? לשמע הדברים המוזרים הללו פרצנו, כל החבורה, בצחוק גדול. גם משה צחק מלוא פיו, אף על-פי שהיו אלה דבריו שלו עצמו. קצת מאוחר יותר אמר לי כי הוא יורד להתקלח לקראת ארוחת הערב. מאז לא ראיתיו עוד..."
במילים אלו תיאר בפני, לפני כמעט ארבעים שנה, אחד מפצועיה-ניצוליה של המשחתת "אילת", שטובעה ע"י המצרים קצת אחרי מלחמת ששת הימים, ב-21 באוקטובר 1967, ושכנו לתא של סמל משה חי הי"ד, את רגעיו האחרונים של חברי מילדות - חברי הטוב והקרוב ביותר באותם ימים רחוקים, שנמנה עם הנעדרים ושגופותיהם נמצאו חרוכות אחרי חיפושים ממושכים.
את משה (מוריס) חי, הכרתי למעשה מאז עמדתי על דעתי, ומה הפלא בכך? יחדיו הלכנו לגן הילדים. על אותו ספסל ישבנו בבית הספר היסודי. הוא היה ילד יפה בעל עיניים חומות-לוהטות, ואם כי בלימודים לא הצטיין במיוחד, הרי היו בני ובמיוחד הבנות נמשכים וכרוכים אחריו. הוא היה ספורטאי מצטיין, וידע לקשור קשרי חברות אמיתיים ואיתנים. עם זאת זכורני כי פעם אמר לי: "קל יותר למצוא נערה שתהיה חברה טובה ונאמנה, מאשר למצוא חבר כנה ואמיתי ממין זכר".
לאחר תום בית הספר היסודי נפרדו דרכינו. אני פניתי ללימודים רוחניים-עיוניים, ואילו משה פנה ללימודים מקצועיים ולמד את מקצוע החשמלאות. כאשר התגייס לצה"ל, היה זה אך טבעי וברור שיפנה לחיל הים.
אהבתו של משה לים ולכל הקשור בו, הייתה לשם דבר בין חבריו ובשכונה כולה (התגוררנו אז בשיכון נווה-נאמן אשר בהוד-השרון). היא מצאה את ביטוייה עוד בגיל הילדות. כבר בגיל רך הצטיין בשחייה, והיה "לוקח" את כולנו במשחים למרחקים ארוכים וקצרים כאחד. מאוחר יותר, כאשר גדלנו מעט, היינו יוצאים שנינו בימי שבת ובחגים לדוג בנהר הירקון הסמוך, והוא הצטיין גם בדייג.
יום אחד העלה בפני את הרעיון לבנות רפסודה קטנה, כדי לשוט בה על פני הירקון. עבדנו כמטורפים במשך שבוע ימים, וכל רגע פנוי הקדשנו למלאכת הבניה. לבסוף הגיע הרגע המיוחל: "השקנו" את הרפסודה הקטנה ושטנו בה להנאתנו, אלא שכעבור כרבע שעה טבעה, משום מה, הרפסודה, ואנו נאלצנו לשחות, אחר כבוד, רטובים עד לשד עצמותינו, עד לגדה הקרובה. "אתה יודע מה" - אמר לי אז - "אני חושב שאת שרותי הצבאי אעשה בחיל-הים".
רבות ומגוונות הן החוויות והזיכרונות השמורות עימי אודות חברי הטוב מימי הילדות והבגרות המוקדמים: זכורני כיצד התגאה משה בחיל-הים ובמדיו הייצוגיים, הלבנים והצחורים כשלג, גאווה אשר גבלה ממש בקנאה. פעם כאשר ניסתי להקניטו ולהמעיט בחשיבות חיל-הים, כמעט ניתק עמי את הקשרים. הוא לא נרגע עד אשר ביקשתי את סליחתו, וטענתי, חזור וטעון, כי בעצם רק להתבדח התכוונתי.
דומה ששנות חייו היפות והמעניינות ביותר היו שתי שנות שרותו על אח"י "אילת" - "ק-40" בסימונה הצבאי. הוא ממש "התאהב" בשלד הפלדה הארוך והצר. "כמה חבל שאינך יכול להצטרף לאחת ההפלגות שלנו", היה חוזר ואומר כל אימת שנפגשנו.
ואמנם משך השנתיים האחרונות לפני שנהרג באסון הטיבוע של הספינה שהייתה במשימת סיור וצילום מול נמל פורט-סעיד המצרי, לא הייתה בנינו פגישה אחת שלא תתחיל ותסתיים בסיפורים על "אהובתו" המשחתת "אילת". הוא סיפר בהרחבה כיצד נתקבלו בכבוד מלכים ממש בנמלי הים-התיכון, כאשר המשחתת הפליגה לסדרה של ביקורים ידידותיים ברחבי הים התיכון. התגאה בספרו על הבדק השנתי של האוניה: "תאר לעצמך" - אמר לי אז - "אנחנו ביצענו עבודה של שלושה חודשים ב-15 ימים".
על אח"י "אילת" מילא סמל משה חי תפקיד של חשמלאי, ובתור שכזה היה אחראי על לוח הבקרה של האוניה. הוא עמד להשתחרר מחיל-הים כחודש לאחר יום הטיבוע. חבריו ניצולי המשחתת סיפרו כי נפגע עוד מן הטיל הראשון ששוגר מהחוף המצרי ופגע במרכז הספינה. גופתו החרוכה לא נמצאה, אלא לאחר ימים רבים של חיפושים.
אני עדיין זוכר את פגישתנו האחרונה כאילו התרחשה אתמול. היא התקיימה בחודש ספטמבר לפני 40 שנה. ישבנו מספר חברים וחברות מהכיתה וחגגנו תחילת השנה העברית החדשה. למשה היה מצב רוח מרומם ביותר, וכדרכו הרבה להתבדח. העלינו זיכרונות מתקופת בית הספר. גם הפעם הוא הרבה לדבר על "המשחתת שלי", סיפר בהרחבה כיצד הצליחה להתגבר על שתי הטרפדות שיצאו להתקיפה במפרץ סואץ. למפקד האוניה, סא"ל יצחק ששון, שלא מזמן כתב והוציא לאור ספר על טיבוע ה"אילת", הדביק בעקבות מבצע זה את הכינוי: "השועל הזקן והערמומי". שנינו לא ידענו אז שזו לנו פגישתנו האחרונה...
בן 21 היה סמל משה חי בנפלו. השאיר אחריו זוג הורים: האם, בת-שבע, האב, אברהם, ושתי אחיות: יפה, המבוגרת ממנו, ואסתר, הצעירה ממנו.
