בתאריך 28.06.2005 נחנך מבנה מטה משטרת מחוז תל אביב ומרחב יפתח בקרן הרחובות דרך שלמה ורחוב אמץ. המבנה החדיש הוקם במתחם בו ניצב בעבר המטה הארצי של משטרת ישראל, מבנה היסטורי שהיה אף מושא לסרטי קולנוע.
אולם ההיסטוריה של המקום חזקה עשרות מונים מכל תסריט הוליוודי - קולוניה אמריקנית, מושב גרמנית, התיישבות יהודית חלוצית והקמת ארגון מחתרת ממנו צמח הבסיס לצבא ההגנה לישראל, נאמנות שכנים חוצת עמים ובצידה פרעות וקרב של ממש, בית כנסת לצד תעשיה זעירה ומשק חקלאי.
ההיסטוריה הולכת עשרות שנים אחורה ומגיעה עד ראשית המאה התשע עשרה, לשלהי שנת 1866, עת עלתה על חוף יפו קבוצה של כיתה נוצרית מהעיר ג'וֹנְס פּוֹרְט, במדינת מֵיין שבארצות הברית, בראשות ג'ורג' אַדַמְס, מטיף מוֹרְמוֹנִי. המתיישבים הקימו את המושבה האמריקנית בפאתי צפון מזרח יפו על גבעה המשקיפה לעבר העיר. מתיישבים אלו נתקלו בקשיים רבים ונטשו את המושבה כעבור שנה.
את המושבה ירשו "הטמפלרים" הגרמנים, שהאמינו כי קרובה מאוד ביאת המשיח, אבל סברו כי מאמיני ישו ולא היהודים יירשו את הארץ הקדושה.
אחד האיכרים מקבוצת ה"טמפלרים", האיכר גֵאוֹרג קָאפּוּס, עלה לארץ אוקטובר 1871, בנה לעצמו חווה גדולה בפאתי המושבה, מצד דרום-מזרח. החווה נבנתה במתכונת של חצר סגורה: צד אחד היווה את בנייני המגורים של החווה, כעין חומה, ושני צדדים אחרים היוו את האורווה והמחסנים. החזית הרביעית, שהיא החזית הצרה של החצר, נסגרה על-ידי גדר-אבן גבוהה ובצדה שער, שהוליך מן הרחוב לחצר המשק. שער זה, שלכותרתו צורת קשת, התאפיין בעמודים גבוהים. אליהם חוברו שני כנפי שערי-עץ רחבים לכניסת מרכבות, שהיו נסגרים לעת ערב, ובשער פִּשְׁפָּשׁ לכניסה ויציאה של הולכי-רגל.
לאחר שהזקין האיש, ובניו לא המשיכו לנהל את המשק, הציע גאורג קאפוס את חוותו ופרדסיו. למכירה. הצעה זו הובאה בפני ר' שאול-יצחק פניגשטיין, יהודי מחסידי גור שעלה לארץ ביום 26.12.1905 והוא קנה אותה בשנת 1907.
נחלתו רחבת-הידיים של ר' שאול-יצחק עמדה על מסעף-דרכים. דרך אחת פנתה ממנו מערבה, אל העיר יפו, ודרך אחרת מזרחה - לכפר הגדול סלמה. דרך עפר נוספת הסתעפה לדרום-מזרח, והגיעה ל"סַאכנֶת אַבּוּ- כַּבִּיר". שכונת הפועלים המצרים שהובאו לארץ בעת שלטונו של מוחמד-עלי ובנו איבראהים פחה, בעת הכיבוש המצרי של ארץ ישראל בשנים 1840-1831.
בנחלה החלו להתפתח לצד החקלאות גם עסקי תעשיה זעירה של יהודים שמצאו את משכנם בנחלה, מפעל שמן, מפעל פקקים, מאפיה ועוד. גם בית כנסת הוקם במקום. האזור הלך והתפתח עם הגעתם של בני משפחה נוספים.
בחג הסוכות, ב-29 בספטמבר 1907 התקיימה אספה חשאית בחדרו של יצחק בן צבי שהתגורר בנחלה. המשתתפים באספה היו קבוצת פעילים ממפלגת "פועלי ציון" היהודית-רוסית, נכחו במקום: יצחק בן צבי, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד, ברלה שויגר, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין, צבי בקר. הם החליטו על הקמת ארגון שמירה יהודי חשאי, מטרתו הייתה לכבוש את השמירה במושבות היהודיות מידי הערבים והצ'רקסים ולהעבירה לידיים יהודיות.
הארגון נקרא על-שמו של שמעון בר-גיורא, אחד ממנהיגי המרד הגדול. לתפקיד מפקדו נבחר ישראל שוחט, והיווה נדבך ראשון בהקמתו העתידית של "צבא הגנה לישראל".
בתאריך 28 במרס 1917. פרסם ג'מאל פשה את הוראת "הגירוש הגדול" מיפו ומתל אביב לפנים הארץ, הימים היו ימי ערב פסח, בין המגורשים היו ר' שאול-יצחק, אשתו ריבה, בנותיו, שרה בת השבע-עשרה, פנינה בתהשלוש-עשרה, והבן דויד בן החמש-עשרה. הבן משה, שנאלץ להתעתמן כשנה קודם לכן, גוייס לצבא הטורקי, וכעבור זמן-מה ערק ממנו.
הגירוש מיפו ניתק את ר' שאול-יצחק מביתו ומרכושו. לפני הגירוש הוא הצליח לרכז חלק מרכושו, להטמינו בעליות הגג של ביתו, ולהפקיד את שמירת הבית והרכוש בידי שכנו הערבי אַבּוּ-סָלָח עד לשובו מהגלות. אבו-סלח התקיף והנאמן אכן שמר על רכושו של ר' שאול-יצחק, והיה מסייר בחצר בקביעות, לבל יאונה כל רע למבנים. הוא תיקן גדרות, סגר דלתות ושערים, ולא נתן לאיש להיכנס לשטח "בתי-וורשא".
בחודש דצמבר 1918 חזרה משפחת ר' שאול-יצחק מגלותה בפתח-תקווה לביתה ביפו. חצרות "בתי-וורשא" נשארו במצב משביע רצון בהשתדלות השכן הערבי אבו-סאלח, שקיים את הבטחתו לר' שאול-יצחק ושמר על ביתו וחצרו.
זמן קצר לפני שובה של המשפחה החרימו הכובשים האנגלים את חצרות "בתי-וורשא" והקימו בשטחן מחנה צבאי, פרט לחצר הראשונה בחזית הבית שגבלה עם הרחוב, אותה השאירו למגורי משפחת ר' שאול-יצחק. את מחנם גדרו האנגלים בגדר-תיל, והשאירו בגדר פתח ולידו משמר.
מדי פעם בפעם היו הערבים מטרידים את היהודים. ימי האחד במאי וחגיגות "נבי-מוסא" היו ימים מועדים לפרעות ביהודים. תהלוכת האחד במאי 1921, ביום א', כ"ג בניסן תרפ"א, שוב הביאה פורענות על יהודי יפו, כתוצאה מקְטָטָה שפרצה בתהלוכה בין אנשי "אחדות העבודה" לבין קבוצה קטנה של מופסי"ם, קומוניסטים יהודים, בשכונות הגבול של תל אביב ויפו. הערבים ניצלו קטטה זו וערכו התקפה רצחנית על יהודי העיר. באותה השתוללות לא נפגעו "בתי-וורשא". בימים שלאחר מכן ערכו הערבים התנפלויות הרס על חמש מושבות יהודיות ברחבי-הארץ. גם ליפו הגיעה כנופיה גדולה של אנשי-שכם, שפרעו ביהודי העיר ובמוסדותיהם. השכן הטוב עלי, שגר מעבר לרחוב, הבטיח את חסותו על ביתו וחצרותיו של ר' שאול-יצחק, אולם כאשר הגיעו הכנופיות משכם הרים עלי את ידיו, כאומר: 'אין לאל-ידי לעשות יותר מזה'. הוא ביקש מר' שאול-יצחק כי יעביר את משפחתו ואת כלי-הכסף והערך שברשותו למקום-מבטחים בתל אביב, כיוון שיהיה לו קשה להגן בגופו נגד ה"שבאב" משכם. ר' שאול-יצחק לא מיהר לשמוע בעצתו של עלי. הוא עדיין האמין שהערבים הם ידידיו, ושלא יאונה לו ולמשפחתו כל רע, לכן החליט להישאר עם משפחתו ב"בתי-וורשא".
ה"שבאב" שהתפרעו בחוצות יפו הרגו וחיבלו ביהודים וברכושם, ועד שער "בתי-וורשא" הגיעו. הם ניסו לפצח את השער במכות ובקרדומות, ולהיכנס לחצר. ר' שאול-יצחק, עם כמה מבניו וחתנוֹ לייזר דויטש, בתמיכת בחורים מספר מה"הגנה", שהצליחו להגיע ל"בתי-וורשא" כמה שעות קודם לכן, ביצרו את דירתו של ר' שאול-יצחק בחזית הבית, והעמידו גבבות של רהיטים כבדים לחיזוק הדלתות ולביצור החלונות, כדי לקדם את פני הרעה.
כשהחל ה"שבאב" לצור על השער, עלה ר' שאול-יצחק לעליית-הגג שמעל דירתו עם כמה מחברי ה"הגנה", שהיו מצויידים באקדחים. הם צפו מהצוהר שבעלייה לעבר השער וראו איך הפורעים הצרים עליו מנסים לשוברו בגרזנים ובמוטות-ברזל שבידיהם, ואיך שכנם עלי מנסה להגן על השער בגופו, כשהוא צועק לעברם: "הרגו אותי ואל תגעו בשכני לרעה". הפורעים לא שָׁעוּ לצעקותיו, דחפוהו והמשיכו לַהֲלום בשער.
בראות זאת אנשי ה"הגנה", החליט מפקדם 'זכר', זכריה אוריאלי, לפתוח באש לעבר הפורעים. הוא שלף את אקדחו וכיוון לעברם, אולם ר' שאול-יצחק תפס את ידו השלופה, הורידה בכוח, וביקשו להימנע מעשות זאת, מאחר ופגיעה בהם רק תחריף את מצב הנצורים. בעוד הם מתווכחים נראו ה"שבאב" ונספחיהם נמלטים מהמקום כל עוד נשמתם בם. לא חלפו דקות ומהצד המזרחי נראו חיילים בריטים מזוינים מגיעים, היו אלו חיילי הגדוד העברי בפיקודו של מרגולין שהגיעו מצריפין לעזרת היהודים ביפו.
אחרית דבר ברבות הימים עברו בני המשפחה לאחוזה אחרת והמתחם הושכר לבעלי מלאכה ותעשיה שונים. בתאריך 29 בנובמבר 1940 נפטר ר' שאול-יצחק פניגשטיין. לאחר שהנחלה נמסרה למתווך מטלון שפעל להשכרת השטח הוחלט על מכירתה לשותפיו הערבים, חבוש ועבדול חמיד ושות', וחג' חסן דרהללי ושות'.
בתאריך 15 באוגוסט 1947, ערב מלחמת העצמאות, החלו פורעים ערבים להשתולל ביפו, והמאורעות התפשטו לשכונות העבריות שבדרום תל אביב. ההתנקשויות הרציניות ביותר אירעו בגבעת הרצל. בד-בבד עם ההתנפלות הועלו באש מחסני עצים גדולים ברחוב סלמה. גם "בתי-וורשא" לא ניצלו מהתפרעות זו. שמי תל אביב ויפו אדמו מאש הדלקות העצומות שהשתוללו בדרומה של תל אביב. הערבים פשטו שוב על כל המבנים, פירקו כל מה שנשאר מהשרפה בשנת 1936, והעלו באש את הנותר. "בתי-וורשא" קרסו וחרבו. כל מה שנשאר מהבית הגדול על שלושת חצרותיו היו חלקי אבן-כורכר מפוייחים וקימוּר שער החצר.
בכך נסתם הגולל על חצרות "בתי-וורשא", שהיוו פעם מרכז יהודי חסידי, ובו בית תפילה ומדרש בעבור תושבים מהסביבה, דיירי שכונת הצריפים "מכבי-הישנה", הגובלת עם המושבה הגרמנית, והשכונות נווה-שלום ונווה-צדק, שבאו לחסות בצל "בתי-וורשא" בימי חג ומועד.
לאחר מלחמת השחרור עבר השטח לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בתאריך 31.08.1951 הועבר לרשות משרד המשטרה ועליו נבנה בניין המטה הארצי הישן עד להריסתו בשנת 2000 ובניית מטה מחוז ת"א החדש.
ראוי לציין כי משכנו הראשון של מטה מחוז תל אביב היה בבניין מידות ברחוב השחר 6 בתל אביב, הבית שכן בגבול בין "אחוזת בית" לנווה צדק, בשנת 1960 עבר המטה לרחוב דיזנגוף והבניין ברחוב השחר מאכלס מסעדה יוקרתית. הסיפור של מבנה זה יסופר בהזדמנות אחרת...
ביבליוגרפיה: - בתי וורשא מאת יעקב פינגשטיין בהוצאת המשפחה.
- חלום שהפך לכרך - מאת אילן שחורי בהוצאת רביבים.
- יפו - צמיחתה של עיר 1799 - 1917 מאת רות קרק בהוצאת אריאל.
- יפו - מקראה היסטורית ספרותית מאת יוסף אריכא בהוצאת עיריית ת"א.
- תולדות משטרת ישראל כרך א' שלב המסד בהוצאת אמ"ש יחידת הסטוריה 2004.
- ליקוט, עיבוד ועריכה על-ידי רס"ב יובל אראל-משטרת מחוז תל אביב.
