לפעמים נדמה כי האידיאולוגים הניאו-ליברלים שאפו את השראתם ובנו את יסודות התיאוריה שלהם על רצונם העז להוכיח כי ההפך הגמור ממה שהסיק או הציע הכלכלן ג'ון קיינס הוא הנכון. בזמן שקיינס וממשיכיו טענו למרכזיות המדינה ביציבות המשק הקפיטליסטית, אידיאולוגים של כלכלה ניאו-ליבראלית, כגון מילטון פרידמן ונורמן טור, הטיפו לצימצום מעורבותה של המדינה בניהול הכלכלה ובחיי אזרח. לשם כך, הם קראו להפרטה מאסיבית, הורדת מיסים וקיצוץ בתקציבי הממשלה המופנים לנושאים חברתיים.
עם זאת יש לזכור, כי הרעיון התיאורטי של ההפרדה בין מדינה וכלכלה איננו חדש והוצג כבר בסוף המאה ה-18 ע"י פילוסוף הנאורות הסקוטי אדם סמית. בספרו "מחקר טבעו וסיבותיו של עושר העמים", שנימק לראשונה בצורה בהירה את ההשקפה לפיה על מדינה למשוך את ידיה מהתערבות בכלכלה. עם זאת, הדגיש סמית, (שללא ידיעתו מגויס בתקופתנו השכם וערב ע"י ספינולוגים מקצועיים כשחקן חיזוק לפרופגנדה הניאו-ליבראלית), כי אל למדינה לזנוח את תחום החינוך ולהותיר נושא ערכי זה לשליטת כוחות השוק.
בשנת 1985, בעקבות התוכנית הכלכלית לייצוב המשק, אימצו מדינת ישראל וממשלת ישראל בראשות שמעון פרס (מפגלת העבודה) את יסודות הדוקטרינה הכלכלית הניאו-ליבראלית. מאז ועד ימינו אנו, בתהליך איטי אך עקבי, הוולגאטה הניאו-ליברלית הפכה לתורה רשמית של משרדי הממשלה השונים ושל רוב הסוכנויות הממשלתיות בישראל.
העובדות מעידות באופן חד-משמעי, כי למרות שהתחלפו כאן בעשרים השנה האחרונות ממשלות, ראשי ממשלות, מאות שרים ופקידים בכירים - המדיניות הרשמית לא התחלפה והיא דוגלת בהפרטה כקו מנחה יסודי בכל המהלכים הנעשים.
אינני מחזיק את העותק של המניפסט הקומוניסטי במגירה העליונה בשולחני ואיני מתנגד באופן גורף להפרטה. ובהחלט יש תחומים שבהם כשלה המדינה בניהול והכבידה ברגולציה מיותרת ובהם היה צורך לתקן ולייעל ע"י הכנסת היזמים הפרטיים. אך בל נשכח, כי לצד יתרונותיה הלא מעטים והידועים של הפרטה, קיימים חסרונות לא מעטים אף הם, בעיקר בהבט הסוציאלי, ואלו מוסווים מעין הציבור.
שאלתי העיקרית היא, היכן עובר הגבול? האם האידיאולוגים הניאו-ליברלים הישראלים שעדיין מצויים בחמרמורת מימי בנימין נתניהו במשרד האוצר, האם הם יגעו בתחום שאפילו אדם סמית חשש להותיר להשתוללות של כוחות השוק האכזריים - חינוך והשכלה?
העובדות ידועות: למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל חסר כמיליארד ורבע שקל. והשאלה הנשאלת - וזאת מהות המאבק אותו מנהלים הסטודנטים - מי ישא בנטל סגירת הפער התקציבי הזה. מי יממן את החסר? לדעת פקידי האוצר ונאמניו, התשובה היא ברורה - אזרחי המדינה. הכיצד? ע"י תשלום גבוה יותר של שכר לימוד במוסדות ההשכלה הגבוהה. הסטודנטים הצעירים אחרי שירות צבאי הם אלה שישאו בעול המימון של המערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.
משמעות המהלך הזה היא פשוטה: בהמשך לאימוץ העקרונות הניאו-ליברלים בתחומי הכלכלה, המדינה מושכת את ידיה גם מהתחומים הערכיים של חינוך והשכלה; היא מתנערת מאחריות על מערכת ההשכלה הגבוהה; היא מותירה את עתיד ההון האנושי של המדינה לכוחות השוק שעל אכזריותם אין ויכוח.
בכל המדינות המפותחות קיימים מוסדות להשכלה גבוהה במימון של המדינה (לצד מוסדות פרטיים) המאפשרים לכל אזרח ואזרחית לרכוש השכלה בעלות מינימלית (ולעיתים אף בחינם) ולהשתלב בכבוד בשוק העבודה. המהות כאן איננה שכר לימוד. המהות במאבק הנוכחי היא, האם מדינת ישראל חדלה להרגיש מחויבת לאזרחיה, הפסיקה לדאוג לרווחתם ולעתידם - וכל זאת משום מצוותה של הוולגאטה הניאו-ליבראלית שעקרונותיה מוקצנים דווקא במדינה שחרתה פעם על דגלה סולידריות חברתית, אך בשני העשורים האחרונים הדגל הזה הושלך הצידה, נרמס ונשכח.
המאבק שמנהלים הסטודנטים איננו מאבק פרטיקולארי להורדת שכר הלימוד, ואין זה מאבק על עתיד ההשכלה הגבוהה בלבד - זהו המאבק על עתיד של המדינה כולה, על אופיה, על כיוונה ובעיקר על צביונה הערכי של הארץ שבה אנו חיים.
