לפני שנים אחדות גססתי במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים במרכז הארץ. הכבד שלי הלך ונהרס והוחלט לשלוח אותי להחלפת כבד בחו"ל אבל רגע לפני כן, עלה במוחו של מנהל המחלקה לבצע בי טיפול חדשני ויקר שאולי יציל את חיי. הנהלת בית החולים ועמיתיו של אותו רופא התנגדו, כי הטיפול שהצביע היה בבחינת ירייה באפלה שעתידה הייתה לעלות בהרבה מאוד כסף לבית החולים.
הרופא התעקש והחליט למרות ההתנגדויות לבצע בי את הטיפול היקר והציל את חיי. כיום הטיפול שלו מפורסם לא רק בארץ אלא גם בעולם. הרופא הזה הוא אזרח כבוד בארץ הנהדרת שלי.
אזרחית כבוד היא גם הבחורה מתוכנית ויסקונסין, שעבדה כמנהלת אצל אחת מזכייניות התוכנית וסירבה למלא את הוראת מעסיקיה לרשום איחורים לעובדיה, על-מנת להפחית את קיצבאותיהם. היא הקשיבה לקולם של העובדים, בעיקר של העובדות, שאיחרו לעבודה כי לא מצאו מי שישמור על הילדים עד פתיחת שערי מוסדות החינוך. היא התעמתה עם מעסיקיה וניסתה להכניס משמעות לתוכנית על-ידי השגת קורסים מועילים לעובדיה, ועל-ידי השגת מקומות עבודה ראויים בהם יהיו מוגנים מפני רודנות המעסיקים ובסופו של דבר פוטרה, אבל היא לא ויתרה. כיום למרות היותה מובטלת היא ממשיכה להיאבק נגד התוכנית שעושה עוול לכל כך הרבה אנשים שבלאו הכי מצבם הכלכלי קשה.
יש לי עוד אזרחי כבוד בארץ שלי. למשל, מהנדס מועצה מקומית שסירב לשתף פעולה עם ראש רשות מקומית ולזייף תאריכים ומספרים כדי להונות משרד ממשלתי, פוטר וממשיך להיאבק עד היום על שהצדק ינצח. או בוחן רישוי שנאבק בכל כוחו על-מנת למנוע זיופים בהליך במתן רשיונות נהיגה למורת רוחם של מעסיקיו ותוך סיכון מקום עבודתו.
וישנו גם בעל אדמות שמסרב בתוקף לתוכניות שישביחו את אדמותיו ויאפשרו לו להתעשר, רק כדי לשמר למען הדורות הבאים את ההיסטוריה הגלומה באדמות אלה. וישנם אותם בני זוג ממרכז הארץ שבמקרה לגמרי נתקלו בחשד לניהול מסואב של עמותת זבולון ולא נחו ולא שקטו עד שהביאו לבדיקת החשד.
